זוהי תמונת המצב במירוץ על תפקידי מושלי המדינות

אם ישנה תחרות אחת השנה שבה בטוחים הרפובליקנים ב-100% בניצחונם הרי שמדובר בתחרות על תפקידי המושלים המוצבים לבחירה במערכת הבחירות הנוכחית. אין שום סיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תאבד את השלטון שלה ברוב המדינות שברחבי הפדרציה האמריקנית או את האחיזה שלה בפרלמנטים המקומיים בכל אחת מהמדינות הללו.

הסיבה לכך די פשוטה: נכון להיום, מתוך 50, מזדהים 31 מושלים בארה"ב כרפובליקנים ו-18 מושלים כדמוקרטים בנוסף למושל אחד עצמאי שהיה בעברו רפובליקני. השנה יועמדו לבחירה רק 12 מושלים שמתוכם 4 בלבד הם רפובליקנים ו-8 מהם הם דמוקרטים. כלומר - אין שום תחרות על השאלה המובהקת למי יהיה רוב. לרפובליקנים יהיה רוב.

וגם אם נביט על נתוני הסקרים נגלה שהרפובליקנים כבר עכשיו מבטיחים לעצמם את אותה כמות המושלים שבה הם מחזיקים כעת, 31, בזכות העובדה שהם מובילים על פני כמה מושלים דמוקרטים כחיפוי על המושלים שהם כנראה קרובים להפסיד. המושל הרפובליקני שאולי בכל זאת ילך הביתה, מעבר להגבלת הכהונה שקיימת לרוב המושלים, יהיה כנראה רק מושל צפון קרוליינה פט מקמורי שמפגר בסקרים. מעבר אליו ילכו הביתה עוד 3 מושלים רפובליקנים המוגבלים בכהונה או שהחליטו לפרוש מהתפקיד, אך המפלגה כנראה תצליח בכל זאת להנציח מושלים רפובליקנים אחרים תחתם.

אחד המושלים הרפובליקנים שילך הביתה בעקבות פרישתו מהתפקיד הוא מושל אינדיאנה מייק פנס שהחליט לרוץ יחד עם דונלד טראמפ אל הבית הלבן. אלמלא היה עושה זאת, מאוד ייתכן שהוא היה מפסיד את תפקידו כמושל בכל מקרה עקב אחוזי התמיכה הירודים בו במדינתו. בשלב הזה הדמוקרטים מובילים בקרב על הכיסא שלו - אחד היחידים שהם כנראה יצליחו להפוך לטובתם יחד עם ההדחה המדוברת של מושל צפון קרוליינה מקמורי שהוזכר לעיל.

יש לציין שאין חשיבות מיוחדת לשאלת ה"רוב", ומדובר לרוב בקרב יוקרתי ובהשפעה מקומית עם מעט השפעה על המישור הלאומי. יש גם מקום לציין שברוב המדינות שבהן תיערך התמודדות על תפקיד המושל, ייערכו בחירות גם על הפרלמנט המקומי. נכון להיום שולטת המפלגה הרפובליקנית ברוב הקונגרסים המדינתיים (בחלק מהמדינות שמו של הפרלמנט שונה) ובדרך כלל גם ברוב הבתים שבהם (בחלק מהמדינות קיים פרלמנט חד-בתי). אלה בתי המחוקקים של המדינות.

31 (כיום: 31)							(כיום: 18) 14
1	27	2	1	5	3	1	10
לא מועמדים לבחירה		בטוחים	נוטים	מתנדנדים	נוטים	בטוחים	לא מועמדים לבחירה

מהי בכלל העצמה של המושלים הללו? תלוי איך מביטים על זה - במישור המקומי או במישור הלאומי.

במישור המקומי, המושלים הללו הם למעשה נשיאים בזעיר-אנפין הפועלים כרשות המבצעת במדינתם לצד הזרוע החקיקתית ובהתאם לחוקה שלהם, הם מאשרים חוקים של הפרלמנט המקומי, מנהלים את המערך הביצועי של המדינה, ממנים אנשי משרה לסוכנויות השלטון המקומי ומפקדים על המשמר הלאומי של המדינה. ניסיון כזה הופך אותם תדיר למועמדים המובילים בכל מערכת בחירות לנשיאות וגם למועמדים המובילים בכל פעם לתפקיד סגן הנשיא.

במישור הלאומי כוחם של המושלים אינו רב, אך בכל זאת יש להם שני תפקידים חשובים למדי - האחד, היכולת למנות ממלא מקום לסנטור שעוזב את הסנאט, והשני, היכולת לקבוע את גבולותיהן של מחוזות הבחירה לבית הנבחרים. התפקיד הראשון דרמטי למדי משום שהוא מאפשר למושלים למנות כל סנטור העולה בראשם עם התפנות המושב של המדינה בסנאט ובכך אולי לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי בוושינגטון לתקופה ארוכה ללא בחירות - זה רלוונטי בעיקר כאשר הסנטור הפורש והמושל המכהן מגיעים משתי מפלגות יריבות. התפקיד השני חשוב לא פחות משום שהוא מאפשר למושלים "להנדס" את מחוזות הבחירה של המדינה לבית הנבחרים ובכך למנוע בצורה דמוגרפית מהמפלגה היריבה את הניצחון או לצמצם את מספר נציגיה למינימום האפשרי - זה רלוונטי מאוד בכל מערכת בחירות.

השנה, למשל, טים קיין הוא סגנה המיועד של הילרי קלינטון אשר משרת היום כסנטור מטעם וירג'יניה (ובעבר, אגב, כיהן כמושל שלה). אם הוא ייבחר להיות סגן ארצות הברית המושב שלו בסנאט יתפנה ובכך הוא יאפשר למושל המדינה המכהן את היכולת למנות לו מחליף עד למועד הבחירות הבא. היות וטים קיין נבחר בשנת 2012 לכהונה בת 6 שנים, והיות ומושל וירג'יניה הנוכחי הוא דמוקרטי כמוהו, הרי שהמפלגה הדמוקרטית תוכל למנות סנטור דמוקרטי בלא בחירות עד לשנת 2018 לפי כללי החוקה האמריקנית. השנה במיוחד עשויה מציאות כזו להתברר כגורלית עבור השליטה בסנאט.

אם כן, למושלים כוח רב במישור המקומי ומידת השפעה מסוימת במישור הלאומי. אך מכיוון שלמרות הכל אין להם השפעה כה בולטת על הפוליטיקה הלאומית היום-יומית, הופכים המירוצים שלהם לפחות מרתקים ולפחות מעניינים.