עכשיו, כשהבחירות הסתיימו, הנה 5 הערות על התוצאות:
1. לא היה גל אדום
המסקנה העיקרית מליל הבחירות היא שהתחזית הפופולרית על "גל אדום" שישטוף את אמריקה לא התרחשה. ההערכות שדיברו על 53 מושבים לרפובליקנים בסנאט ועל סיכוי של 59% שהם ישתלטו עליו התבררו כלא נכונים. הציפיות לניצחון רפובליקני קל בבית הנבחרים, שיתורגם למהפך בכ-20 עד 40 מושבים דמוקרטיים, היו רחוקות מהמציאות. כל התחזיות השגויות הללו נשענו בעיקר על הניסיון שנצבר בבחירות האמצע הקודמות שלרוב היו מסתיימות במפלה למפלגת השלטון, והן גם התבססו על תוצאות הסקרים הכלליים שהראו כיצד המרוץ נעשה צמוד ועל ההנחה שהסקרים האלה עוד ממעיטים בכוח הרפובליקני לאור העובדה שהם טעו לגביהם בעבר.
התוצאות הסופיות, הגם שאינן סופיות לחלוטין, היו רחוקות מאוד מהתחזיות. הקרב בסנאט מתעצב כעת סביב חלוקה שווה של 50-50 לטובת הדמוקרטים - ממש כמו בערב הבחירות. בבית הנבחרים הצפי הוא לחלוקה צמודה של 220-215 לטובת הרפובליקנים - כמעט תמונת ראי למה שהיה ערב הבחירות. המרוץ עוד יכול להסתיים במהפך רפובליקני מושלם בשני בתי הקונגרס, אבל גם מהפך כזה יגיע בקושי רב, ממש על הקשקש, ובזכות פער מזערי בלבד במדינות המפתח. כלומר, ככה לא נראה גל אדום או צונאמי רפובליקני. זה אפילו לא זרזיף.
לדמוקרטים היה לילה מוצלח למדי בכל החזיתות - הם לא הפסידו (בינתיים) אף מושב בסנאט, הם לא הפסידו (בינתיים) אף מושל, הם הציגו תוצאות טובות בהרבה מן הצפוי בבית הנבחרים, הם ניצחו בשורת מרוצים פנימיים במדינות המפתח וזכו להישגים במספר משאלי עם. בפנסילבניה הם זכו בניצחון מתוק כאשר ג'ון פטרמן ניצח את ד"ר אוז במרוץ לסנאט והפך את המושב לדמוקרטי, ובאריזונה הם עשויים לזכות בניצחון מתוק עם מהפך במשרת המושל. מי דמיין בכלל בתחילת הבחירות שהדמוקרטים יסיימו את ליל הבחירות עם ניצחונות כאלו?
2. הפלות ומכחישי בחירות
אפשר להעלות 2 הסברים לשאלה מדוע לא היה גל אדום.
הכחשת בחירות - אנחנו הישראלים לא חווים את הבחירות בארה"ב באופן מוחשי, אז אנו לא מבינים עד כמה נושא הכחשת הבחירות שיחק תפקיד חשוב בצביעת המועמדים הרפובליקנים הללו על ידי התקשורת כקיצוניים וכמסוכנים לדמוקרטיה. כמעט בכל מקום שבו היה מועמד מכחיש בחירות, כלומר כזה שפקפק בניצחונו של ג'ו ביידן לנשיאות, נחלו הרפובליקנים הפסד צורב. זה בלט במיוחד במרוצים לתפקידי המושלים (ובעיקר בפנסילבניה, במישיגן ובויסקונסין שהכריעו את הבחירות לנשיאות ב-2016 וב-2020 ואולי יכריעו גם ב-2024) וכן במרוצים למזכירי המדינות בכל ארה"ב. צריך לזכור שלאמריקנים יש גאווה לאומית במערכת הבחירות שלהם, ולכן נתפסת הכחשת הבחירות כעמדה קיצונית ובלתי מתקבלת על הדעת - כזו שצריך להוקיע אותה, לצאת נגדה ולהביס אותה בקלפיות.
הפלות - היום אפשר להבין עד כמה נשאה הסוגיה הזו תפקיד מרכזי בתנועות הטקטוניות שהתרחשו במעמקי הפוליטיקה האמריקנית. רוב מוחלט ממשתתפי המדגמים טענו אמש שהם מתנגדים להחלטת בית המשפט העליון לבטל את פסיקת "רו נגד וייד" שקיבעה את הזכות החוקתית להפלות מלאכותיות, ובכל המדינות שבהן עמדו ההפלות למשאל עם זה הסתיים בניצחון התומכים בהפלות (גם בקנטקי האדומה). הרפובליקנים לא השכילו להבין עד כמה הסוגיה הזאת הפחידה והרתיעה רבים מהמצביעים, והשיווק של פסיקת העליון כהחלטה קלה שבסך הכל תעביר את ההכרעה לידי העם לא שכנע אף אחד. למעשה, רוב המועמדים הרפובליקנים לא הצליחו לספק תשובות סבירות לשאלות שעלו בפניהם בעימותי הבחירות - האם תתמכו בהגבלות על הפלות והיכן תציבו את הקו האדום.
לצד שתי הסוגיות הללו ראוי להזכיר עוד שני נושאים שהרפובליקנים "הימרו" עליהם וכשלו - הגירה ופשיעה. שתי הסוגיות האלה נדחפו על ידי מועמדים רבים כסמל לשלטונו הגרוע של ג'ו ביידן, אלא שהמצביעים לא ראו בהם כנושאים מרכזיים. דווקא התחום המרכזי, הכלכלה, שבו לרפובליקנים היה יתרון גדול, נזנח לטובת סוגיות אחרות. לכך הייתה סיבה טובה: חלק גדול מהמועמדים במדינות המפתח היו מינוי אישי של טראמפ והם העדיפו להתמקד בסוגיות שהוא רצה להתמקד בהם (כמו החומה בגבול מקסיקו והטענה על זיופי הבחירות).
3. טראמפ מול דה-סנטיס
טראמפ, במידה רבה, אחראי לאירוע. הוא היה מעורב בבחירות האמצע כמו שאף נשיא אמריקני לפניו לא היה מעורב. הוא בחר באופן אישי את כל המועמדים המרכזיים במדינות המפתח לסנאט ולתפקידי המושלים, ובחירתו הסתמכה על מבחנים שאינם רלוונטיים לפוליטיקה - מי מהמועמדים הוא "סלבריטי" כמותו (שחקן פוטבול, מנחה טלוויזיה, מגישת חדשות, סופר) ומי מהם יהיה נאמן לו עד הסוף. כישורים פוליטיים לא היו חלק מתנאי הסף, וגם לא הוכחת יכולת להניע מצביעים לקלפיות. העיסוק האובססיבי של מועמדיו בטענות זיופי הבחירות לא דיבר לאף אחד, והפטרונות של טראמפ לבטח לא הוסיפה להם קולות מתנדנדים במדינות המרכזיות. בארה"ב, צריך לזכור, לא מנצחים מהשוליים - מנצחים מהמרכז. כאשר האומה חצויה חצי-חצי חייבים לפנות אל הצד השני כדי לנצח בבחירות.
בצד הנגדי עמד מושל פלורידה רון דה-סנטיס - מי שהוגדר על ידי כלי התקשורת כמנצח האמיתי של הלילה. פלורידה היא מדינה מתנדנדת קבועה, אבל אמש השיג דה-סנטיס ניצחון שהסיר ממנה לרגע קט את התואר הזה. הוא ניצח עם כ-60% מהקולות ורשם פער של 20% על יריבו שהיה הגבוה ביותר שראתה המדינה זה 40 שנה. הפער הזה היה כפול ממה שחזו לו הסקרים (10%) וגבוה בהרבה ממה שקיבל בבחירות הקודמות (0.4%). כל מפת המדינה נצבעה באדום, למעט 5 מחוזות, ואפילו אזורים דמוקרטיים הצביעו לו בהיקף ניכר. ניצחון כזה, בהיקף כזה, נחשב חריג מאוד במדינה שאמורה להיות מתנדנדת, והוא בולט במיוחד כשזה מגיע ממי שנתפס כיריב המרכזי של טראמפ. התוצאות הללו עשויות במידה רבה להקפיץ את סיכוייו של דה-סנטיס לרוץ לנשיאות ב-2024.
ההישג של דה-סנטיס בא על רקע מגמה יותר רחבה - כל אותם מושלים שמרניים, שמרניים על מלא, שלא זכו לתמיכה של טראמפ, נהנו מערב מוצלח גם בלעדיו. גרג אבוט בטקסס ניער מעליו בקלילות את יריבו, בריאן קמפ בג'ורג'יה זכה בניצחון קל יחסית, מייק דה-דווין באוהיו ניצח בפער ענק, ודה-סנטיס עצמו הגיע לשיא בפלורידה. בשנה שעברה, צריך להזכיר, הצליח גלן יאנגקין לזכות בתפקיד מושל וירג'יניה הכחולה לאחר שלא הופיע עם טראמפ אפילו פעם אחת. להבדיל מכך, כל המועמדים של טראמפ לסנאט ניצחו בפערים קטנים בהרבה או הפסידו בבחירות. רוב המושלים הללו הם אנשי מעשה, ביצועיסטים, שלא התפשרו על העקרונות הפוליטיים שלהם לשם כך. הם אלו שמתווים כעת את התבנית החדשה של מסע הבחירות בארה"ב - להתרחק מטראמפ אך לאמץ את תומכיו.
4. הברווזון הצולע
בחזרה אל קרקע המציאות. ה"כישלון" הרפובליקני בבחירות הגיע רק מהציפיות הגבוהות. הרפובליקנים עדיין יכולים לזכות בשני בתי הקונגרס, ובלאו הכי הם בעלי סיכויים גבוהים להשתלט על בית הנבחרים. עובדה זו לבדה הייתה נחשבת כהישג בכל מערכת בחירות אחרת. המשמעות של זה היא אחת - ביידן אכן הופך מעתה לברווז צולע. הוא לא יוכל להעביר חקיקה בקונגרס ללא תמיכה רפובליקנית, והאופוזיציה בבית הנבחרים תוכל לדרוש ממנו לקצץ בתקציבי הממשל ולהשפיע על מדיניות החוץ שלו (מאוקראינה ועד איראן). אם הרפובליקנים ישתלטו לבסוף גם על הסנאט, הם יוכלו לחסום את כל מינוייו למערכת המשפט או לשלל המשרות הפדרליות האחרות.
ביידן, כדאי להזכיר, נשאר נשיא לא פופולרי. במדגמים אמש הוא זכה ל-43% תמיכה בלבד, ורק 30% רוצים שהוא יתמודד על כהונה נוספת. נשיאים קודמים עם ציון כזה גרוע סיימו את בחירות האמצע עם דימום מאסיבי של עשרות מושבים בבית הנבחרים ובסנאט. אבל ביידן, איך שהוא, הצליח לחמוק מהגורל הקבוע של בחירות האמצע וסימן את כוחו הייחודי במערכת הפוליטית. מה סוד הקסם שלו? העובדה שרבים אולי מאוכזבים ממנו אבל ממש לא "מתעבים" אותו. הוא קיבל את התוצאה הטובה ביותר לנשיא בבחירות האמצע מאז 2002 (שהיו חריגות בגלל פיגועי ה-11 בספטמבר), ואפילו אינפלציית שיא לא מנעה ממצביעיו לצאת ולגונן על מוקדי השלטון שלהם.
נחמה אחת תהיה לביידן - העובדה שגם יריבו הרפובליקני קווין מקארתי, שעשוי לקבל את תפקיד יו"ר בית הנבחרים החל מינואר, יהיה ברווז צולע בעצמו עם רוב זעום בקונגרס.
5. הבעיות לא נעלמות
עכשיו, אחרי שהבחירות נגמרו, ראוי לזכור שכל הבעיות שליוו את ארה"ב לא ייעלמו. האינפלציה עדיין גבוהה והאמריקנים משלמים על סל המוצרים שלהם מחיר גבוה בהרבה ממה שהיו משלמים עד לפני שנה. במדגמי הבחירות טענו 70% (!) מהנשאלים שארה"ב הולכת לכיוון לא טוב. רבים מהם ציינו את תחומי ההפלות, ההגירה, הנשק והפשיעה כתחומים שצריכים תיקון. מצב הרוח הלאומי איננו טוב וכל צד מגדיר את המפלגה היריבה כ"קיצונית". רמת האמון בבחירות נמוכה למדי והקונגרס כולו סובל מתדמית גרועה בעיני הבוחרים.
המחשה לכך שדבר לא צפוי להשתנות בעתיד הקרוב תגיע מהעובדה שתוצאות האמת הסופיות עוד לא פורסמו במלואן. אנחנו עדיין לא יודעים איזו מפלגה תשלוט בסנאט, וכנראה שנצטרך להמתין עד לתוצאות האמת מהסיבוב השני במרוץ לסנאט בג'ורג'יה כדי לדעת איזו מפלגה תשיג רוב בסנאט.
כך או כך - שני הצדדים, הדמוקרטים והרפובליקנים, יצטרכו ללמוד כיצד לעבוד יחדיו בשנתיים הקרובות כדי להתגבר על כל הבעיות הללו. אין להם את הפריווילגיה להימנע משיתוף פעולה בזמן שארה"ב מתמודדת עם משברים כה רבים. אבל איך שהוא נראה שהסיכוי שיהיה שיתוף פעולה לא גבוה במיוחד.