בשבוע הנוכחי עתיד להתרחש אירוע יוצא דופן בתולדות הטלוויזיה הישראלית, אירוע שעבור מרביתכם יעבור בכלל מתחת לרדאר: ערוץ 2 ייהנה מזכיינית שידור אחת למשך שבוע שידורים שלם.
מה זה אומר? ובכן, הנה ההסבר: אי שם בשנות ה-80, כשהונחו היסודות לחקיקת חוק הרשות השנייה, שלראשונה ייסד את שידורי הטלוויזיה המסחריים בישראל, בחר המחוקק שלא לפתוח את השוק הטלוויזיוני המסחרי לתחרות פרועה מידי באופן מיידי, אלא לנסות לייסד מודל חדש: הערוץ המסחרי החדש שיוקם יתחלק לשלושה זכיינים, כשכל אחד מהם יצטרך להסתפק במספר מצומצם של ימי שידור בשבוע. הרי ברור לכל ש-7 ימים מתחלק ל-3, לא?
באופן הייחודי והמוזר הזה הוקם ערוץ 2 בנובמבר 1993 עם שלוש זכייניות שידור - טלעד, קשת ורשת - ובאופן הייחודי והמוזר הזה, כעשור לאחר מכן, כאילו ההיגיון עדיין לא היכה במחוקק, יישם השלטון את אותה השיטה בערוץ מסחרי חדש נוסף, ערוץ 10, שהורכב משתי זכייניות שידור - ישראל עשר ושידורי עדן - שזכו במכרז של משרד התקשורת.
בעוד השיטה בערוץ 10 קרסה כבר על ההתחלה, ושתי הזכייניות הגיעו לבסוף לאיחוד כוחות ולמיזוג, בערוץ 2 הדברים דווקא הצליחו להסתדר, והערוץ שידר באופן הזה עד לשנת 2005, אז בחר המחוקק ליישם שינוי נוסף ולהוריד את מספר הזכייניות בערוץ הנצפה במדינה מ-3 ל-2, בעת היציאה למכרז המחודש על הערוץ עם תום הזיכיון הישן.
תוצאות המכרז שנערך אז לא הפתיעו וקשת ורשת הוכתרו כזוכות עם זיכיון חדש לעשור נוסף. קשת, שזכתה במקום הראשון, קיבלה לידיה אז ארבעה ימי שידור (רביעי-שבת) ואילו רשת קיבלה את השלושה הנותרים (ראשון-שלישי).
במקביל, נקבע אז שכל שנתיים תחליפנה הזכייניות את ימי השידור בהם הן זכו במכרז - ואכן כך בוצע: בשנת 2008 התבצעה החלפת הימים הראשונה, בינואר 2010 בוצעה ההחלפה השנייה וב-2012 השלישית.
בשבוע הבא יגיע תור החלפת הימים הרביעית. אלא שכאן, מפני שה-1 בינואר נופל ביום רביעי, יתקבל המחזה המוזר של שבוע שידורים שלם בניצוחה של הזכיינית קשת, כאשר לאחר שלושת ימי השידור הרגילים שלה, בראשון-שלישי, תחל ביום רביעי שיטת ההחלפה והזכיינית תמשיך לשדר גם אל תוך ימי רביעי-שבת.
הזכיינית רשת תתייתם השבוע מימי שידור.
זהו רק סיפור קטן הממחיש את שיטת השידורים בטלוויזיה הישראלית, שיטה שהיא אחת מהייחודיות ביותר בעולם המערבי - וללא ספק המוזרה ביותר שבו. התיאור המוזר והמגושם שלעיל גם גורם לעיתים למספר תהיות: מדוע נבחרה השיטה הבעייתית הזו? האם אין שיטת רישוי טובה יותר? אולי כדאי לנסות לראות כיצד זה פועל בארה"ב:
בארה"ב, מעל לכל, אין מכרזים - אלא רישיונות. כל אדם למעשה רשאי להקים לעצמו ערוץ טלוויזיה ברישיון, בין אם למטרות מסחריות, בין אם למטרות חינוכיות או דתיות, וזאת מבלי להתבקש לעמוד בתנאי מכרז נוקשים כמו אלה שנערכים בארץ. באופן הזה פועלים בארה"ב כיום אלפי ערוצים עצמאיים הפועלים בחופשיות וללא כבלים רגולטוריים.
מעבר לכך, היכולת של כל גוף להקים ערוץ טלוויזיה, מאפשרת לאזורים רבים ברחבי ארה"ב ליהנות מערוצי טלוויזיה עירוניים העונים על הצרכים המקומיים שלהם - בין אם אלה התרבותיים, החינוכיים או הפוליטיים.
ערוצי הטלוויזיה המקומיים הללו לרוב חותמים על הסכמי שותפות עם אחת מהרשתות הגדולות הפועלות בארה"ב (CW, FOX, CBS, ABC, NBC) - דבר שמניב רווח לשני הצדדים: הערוצים המקומיים זוכים לגב פיננסי ולרצועות שידור קבועות של הרשת, והרשתות הגדולות זוכות להגדלת החשיפה שלהן לציבור הרחב דרך השותפות הרבות.
בדרך הזו, לדוגמה, רשת NBC הארצית למעשה לא פועלת כערוץ טלוויזיוני, אלא כספק תכנים בצורה סדורה למאות הערוצים ברחבי אמריקה, איתם יש לה הסכמי שותפות. הערוצים המקומיים מפיקים לעצמם את רצועות הבוקר והיום, אז בין היתר משודרות התוכניות המקומיות, ורק בשעות הערב הם "מתחברים" לשידור המוזן מהרשת הארצית.
האם לא עדיפה שיטת רישוי כזו ואף שיטת שידורים כזו גם בישראל?
אמנם ישראל עשתה בשנים האחרונות צעדים כלפי פתיחת השוק הטלוויזיוני לתחרות זהה לזו שקיימת בארה"ב, עם ביטול שיטת הזיכיונות ומעבר לשיטת הרישיונות, אך בכל הקשור לשידורים המקומיים, להם תרומה משמעותית לציבור, ישראל מסרבת להתקדם ולהכיר או לאפשר הקמת ערוצי טלוויזיה מקומיים באזוריה השונים של הארץ.
נדמה לפעמים שהגיע הזמן לשנות את הדברים. השינוי טומן בחובו יתרונות רבים מלמנות - לבד מן העבודה שאולי, לראשונה, ישראל תחל להתנהג בתחום הזה כבכל המדינות המתוקנות במקום לבחור את השיטה ההזויה מכולם.
מה זה אומר? ובכן, הנה ההסבר: אי שם בשנות ה-80, כשהונחו היסודות לחקיקת חוק הרשות השנייה, שלראשונה ייסד את שידורי הטלוויזיה המסחריים בישראל, בחר המחוקק שלא לפתוח את השוק הטלוויזיוני המסחרי לתחרות פרועה מידי באופן מיידי, אלא לנסות לייסד מודל חדש: הערוץ המסחרי החדש שיוקם יתחלק לשלושה זכיינים, כשכל אחד מהם יצטרך להסתפק במספר מצומצם של ימי שידור בשבוע. הרי ברור לכל ש-7 ימים מתחלק ל-3, לא?
באופן הייחודי והמוזר הזה הוקם ערוץ 2 בנובמבר 1993 עם שלוש זכייניות שידור - טלעד, קשת ורשת - ובאופן הייחודי והמוזר הזה, כעשור לאחר מכן, כאילו ההיגיון עדיין לא היכה במחוקק, יישם השלטון את אותה השיטה בערוץ מסחרי חדש נוסף, ערוץ 10, שהורכב משתי זכייניות שידור - ישראל עשר ושידורי עדן - שזכו במכרז של משרד התקשורת.
בעוד השיטה בערוץ 10 קרסה כבר על ההתחלה, ושתי הזכייניות הגיעו לבסוף לאיחוד כוחות ולמיזוג, בערוץ 2 הדברים דווקא הצליחו להסתדר, והערוץ שידר באופן הזה עד לשנת 2005, אז בחר המחוקק ליישם שינוי נוסף ולהוריד את מספר הזכייניות בערוץ הנצפה במדינה מ-3 ל-2, בעת היציאה למכרז המחודש על הערוץ עם תום הזיכיון הישן.
תוצאות המכרז שנערך אז לא הפתיעו וקשת ורשת הוכתרו כזוכות עם זיכיון חדש לעשור נוסף. קשת, שזכתה במקום הראשון, קיבלה לידיה אז ארבעה ימי שידור (רביעי-שבת) ואילו רשת קיבלה את השלושה הנותרים (ראשון-שלישי).
במקביל, נקבע אז שכל שנתיים תחליפנה הזכייניות את ימי השידור בהם הן זכו במכרז - ואכן כך בוצע: בשנת 2008 התבצעה החלפת הימים הראשונה, בינואר 2010 בוצעה ההחלפה השנייה וב-2012 השלישית.
בשבוע הבא יגיע תור החלפת הימים הרביעית. אלא שכאן, מפני שה-1 בינואר נופל ביום רביעי, יתקבל המחזה המוזר של שבוע שידורים שלם בניצוחה של הזכיינית קשת, כאשר לאחר שלושת ימי השידור הרגילים שלה, בראשון-שלישי, תחל ביום רביעי שיטת ההחלפה והזכיינית תמשיך לשדר גם אל תוך ימי רביעי-שבת.
הזכיינית רשת תתייתם השבוע מימי שידור.
זהו רק סיפור קטן הממחיש את שיטת השידורים בטלוויזיה הישראלית, שיטה שהיא אחת מהייחודיות ביותר בעולם המערבי - וללא ספק המוזרה ביותר שבו. התיאור המוזר והמגושם שלעיל גם גורם לעיתים למספר תהיות: מדוע נבחרה השיטה הבעייתית הזו? האם אין שיטת רישוי טובה יותר? אולי כדאי לנסות לראות כיצד זה פועל בארה"ב:
בארה"ב, מעל לכל, אין מכרזים - אלא רישיונות. כל אדם למעשה רשאי להקים לעצמו ערוץ טלוויזיה ברישיון, בין אם למטרות מסחריות, בין אם למטרות חינוכיות או דתיות, וזאת מבלי להתבקש לעמוד בתנאי מכרז נוקשים כמו אלה שנערכים בארץ. באופן הזה פועלים בארה"ב כיום אלפי ערוצים עצמאיים הפועלים בחופשיות וללא כבלים רגולטוריים.
מעבר לכך, היכולת של כל גוף להקים ערוץ טלוויזיה, מאפשרת לאזורים רבים ברחבי ארה"ב ליהנות מערוצי טלוויזיה עירוניים העונים על הצרכים המקומיים שלהם - בין אם אלה התרבותיים, החינוכיים או הפוליטיים.
ערוצי הטלוויזיה המקומיים הללו לרוב חותמים על הסכמי שותפות עם אחת מהרשתות הגדולות הפועלות בארה"ב (CW, FOX, CBS, ABC, NBC) - דבר שמניב רווח לשני הצדדים: הערוצים המקומיים זוכים לגב פיננסי ולרצועות שידור קבועות של הרשת, והרשתות הגדולות זוכות להגדלת החשיפה שלהן לציבור הרחב דרך השותפות הרבות.
בדרך הזו, לדוגמה, רשת NBC הארצית למעשה לא פועלת כערוץ טלוויזיוני, אלא כספק תכנים בצורה סדורה למאות הערוצים ברחבי אמריקה, איתם יש לה הסכמי שותפות. הערוצים המקומיים מפיקים לעצמם את רצועות הבוקר והיום, אז בין היתר משודרות התוכניות המקומיות, ורק בשעות הערב הם "מתחברים" לשידור המוזן מהרשת הארצית.
האם לא עדיפה שיטת רישוי כזו ואף שיטת שידורים כזו גם בישראל?
אמנם ישראל עשתה בשנים האחרונות צעדים כלפי פתיחת השוק הטלוויזיוני לתחרות זהה לזו שקיימת בארה"ב, עם ביטול שיטת הזיכיונות ומעבר לשיטת הרישיונות, אך בכל הקשור לשידורים המקומיים, להם תרומה משמעותית לציבור, ישראל מסרבת להתקדם ולהכיר או לאפשר הקמת ערוצי טלוויזיה מקומיים באזוריה השונים של הארץ.
נדמה לפעמים שהגיע הזמן לשנות את הדברים. השינוי טומן בחובו יתרונות רבים מלמנות - לבד מן העבודה שאולי, לראשונה, ישראל תחל להתנהג בתחום הזה כבכל המדינות המתוקנות במקום לבחור את השיטה ההזויה מכולם.