שאלה אחת שלא עמדה בפני המתמודדים הדמוקרטיים בעימות הבחירות המקדימות הראשון ביניהם שנערך בשני הלילות האחרונים היא: מדוע העימות הזה בכלל חשוב? במרחק של מעל לחצי שנה לפני אסיפת הבחירות באיווה וכשנה וחצי לפני יום הבחירות הכלליות - מה בדיוק החשיבות של עימות בשלב כה מוקדם?
במידה לא מבוטלת התשובה לכך היא יכולת הסינון והסימון.
עם 20 איש על הבמה, שאת רובם אמריקה בכלל לא מכירה, הפכו העימותים המוקדמים למסננת נחוצה שמייעלת את ניפוי המתמודדים בטרם היציאה למערכת הבחירות האמיתית. מספרם הרב של המתמודדים בפריימריז, מספר ששבר שיאים היסטוריים פעם אחר פעם ב-3 מערכות הבחירות האחרונות, העניק לעימותים האלה את היכולת להשליך החוצה חלק מהמתמודדים גם עוד הרבה לפני שהעם בכלל החל לומר את דברו.
יכולת לא פחותה בחשיבותה של העימותים היא סימון המתמודדים המובילים של המירוץ. אמנם הסקרים מעצבים את הרשימה המובילה ואת האנשים שניצבים בראשה, אבל לעימותים יש יכולת לבנות או לחסל את הבכירים ולשנות את הסדר ביניהם. דוגמאות לכך הן ג'ב בוש מ-2016 וריק פרי המפורסם מ-2012 שהתחילו עם אחוזי תמיכה גבוהים אבל התרסקו על הבמה עם ביצועים כושלים. משם והלאה כבר לא הייתה להם תקומה.
בשל כל זה הפכו עימותי הפריימריז המוקדמים לקרב של בולטות. המתמודדים מגיעים אל הבמה כדי לבלוט ולהתבלט מפני שזה מה שעשוי להבחין אותם מכל האחרים ולהציב אותם במרכז. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "דוקטרינת טראמפ" לעימותים - אין חשיבות אמיתית לדעות שלך, אין עניין של ממש בעמדות שלך - הדבר החשוב ביותר הוא להיות הקול הרועם בחדר. סוג של "העיקר שיאייתו את שמי נכון".
כשההבחנה הזו בראשנו, אפשר לצאת לדרך בדירוג המנצחים והמפסידים של העימות:
קמלה האריס - זו המסקנה המוסכמת על כולם, מימין ומשאל. האריס, שהתמודה בערב השני של העימות, הוכתרה כמנצחת של שני הערבים גם יחד. היא הגיעה אל העימות מהמקום ה-5 בממוצעי הסקרים של אתר Real Clear Politics ועם צורך ממשי לשפר את מעמדה לקראת יציאתה של מערכת הבחירות לדרך.
בעימות עצמו היא נתנה הופעה חזקה וחריפה, כיאה לתובעת לשעבר, וזה הביא לה נקודות בקרב הפרשנים. עוד לפני העימות היא בנתה את עצמה כמי שבקיאה בפרטי הפרטים ולא חוששת להתעמת, ודוגמאות לכך ראינו בהופעותיה הבולטות בשימועים של הסנאט האמריקני. על הבמה היא אכן נראתה כמי שהגיעה מוכנה לעימות עם תוכניות ספציפיות בשלל תחומים, ולעתים היא התנהגה כמבוגרת האחראית של העימות.
כאשר המתמודדים על הבמה החלו להתווכח סביב נושא הגיל של המתמודדים ושאלת "העברת הלפיד" לדור חדש, התערבה האריס בדיון וקבעה: "אמריקה לא רוצה לחזות בקרבות אוכל, אלא לדעת איך אנחנו הולכים לשים אוכל על השולחן שלהם". זה היה הוואן-ליינר החזק ביותר של העימות שזכה למחיאות כפיים סוערות.
הרגע הבולט שלה הוא זה שבו היא התכתשה מול ג'ו ביידן על דבריו מהשבועות האחרונים לפיהם הוא יכול להשיג הסכמות עם הצד השני - אפילו עם תומכי סגרגציה (הפרדה גזעית). האריס הרשתה לעצמה לתקוף את ביידן בנושא הזה "בתור השחורה היחידה על הבמה", והיא תיארה ברגש את תקופת ילדותה שבה היא הוסעה באוטובוס לבתי ספר של לבנים כדי לייצר אינטגרציה בין הגזעים. חשבון הטוויטר שלה, במקביל ממש, העלה תמונה שלה מילדותה כדי לחזק את הטיעון הזה - ובכך נרמז לנו שהמתקפה הזאת על ביידן תוכננה מראש.
ג'ו ביידן באותה התקופה הביע התנגדות למימון פדרלי של התוכנית הזו. כפי שאפשר לראות בסרטון שלהלן, הוא ניסה להשיב למתקפה שלה באמצעות הדגשת הרקורד שלו בתחום המאבק לזכויות האזרח - אבל הוא חתם את דבריו בצורה תמוהה עם ביטוי בעל משמעות אירונית קטלנית: "הזמן שלי נגמר".
אליזבת וורן - מהערב הראשון של העימות הדמוקרטי אפשר לציין לחיוב את וורן כמי שהפגינה בקיאות בנושאים הכלכליים וכמי ששלטה בנרטיב של השיח הזה על הבמה, הרבה מעל לכל היתר. המוטו שלה, "יש לי תוכנית לכך", הוכח כנכון כאשר היא הציגה כמה מהרעיונות המפורטים שלה בשלב הזה של הדיון.
היתרון של וורן הגיע מהעמדות הליברליות העקביות שלה שאותן מחפש חלק גדול מהאלקטורט הדמוקרטי של ימינו. היא לא עטתה על עצמה תחפושת כאשר היא דיברה על ביטוח בריאות ממלכתי, כולל ביטול של חברות הביטוח הפרטיות, והיא לא הנפיקה משום מקום תמיכה בלימודים אקדמיים בחינם. אלה עמדותיה. שאלת המימון לתוכניות האלה, שתמיד מטרידה את העיתונאים סביבה, לא בהכרח מצאה מענה ישיר בתשובותיה. אבל אם החשיבות היא הבולטות - הרי שוורן זכתה בבולטות הגדולה ביותר בתחום הכלכלי של העימות.
מן הצד השני היו רגעים שבהם היא התאיידה. כאשר העימות נסב סביב נושא הגירה או סביב נושאי יחסי החוץ של ארה"ב היא לא הצליחה להוציא מילה אחת מפיה. אמנם המנחים לא פנו אליה, למרות שהיא הרימה ידיים כמה פעמים כדי לקבל את רשות הדיבור, אבל כאן ניצב החיסרון שלה בעימות. בעתיד, אם היא תרצה להתעמת מול טראמפ, היא לא יכולה להרשות לעצמה להרים יד כדי לבקש את רשות הדיבור. היא תידרש להתפרץ ולדעת לדחוף את עמדותיה למרכז הבמה כפי שעשו מתמודדים אחרים באותו הערב.
חוליאן קסטרו וקורי בוקר - כשהשאלה היא מי מצליח לבלוט, צריך להזכיר את השניים האלה שהתמזל מזלם להשתבץ בלילה הראשון מול המתמודדים הזוטרים האחרים ובשל כך להתבלט מעל כולם.
בוקר נטל את זמן הדיבור הרב ביותר בלילה הראשון של העימות, ואחד הארוכים בשני הלילות גם יחד, בזכות נוכחות מרשימה לאורך הערב שהובילה אותו להתפרץ לדברי אחרים כדי להשמיע את דבריו בכל נושא. אם בסוף הדרך השאלה המרכזית היא מי יצליח לעמוד מול טראמפ, הרי שהוא הוכיח יכולת לשלוט בדיון ולנווט אותו לזכותו. בסוף העימות הוא הפך לדמות שמספר החיפושים שלה בגוגל קפצה הכי הרבה, וזה סימן טוב למתמודד שנמצא בירכתי העשירייה הראשונה של רשימת המתמודדים על פי ממוצעי הסקרים.
קסטרו, מצדו, ניהל עד כה קמפיין שקט מאוד ולא היו לו הופעות תקשורתיות גדולות במסע הבחירות. לכן ההופעה הראשונה שלו בעימות הצליחה להותיר רושם גדול מהמצופה ולהזניק את רמת העניין בו בקרב הצופים. הקטע הבולט שלו בעימות היה הויכוח אותו הוא ניהל מול בטו אורורק (שניצב ברשימת המפסידים) בשאלת האחריות הפלילית המוטלת על מהגרים החוצים את הגבול, עימות בו קסטרו ניצח.
ג'ו ביידן - "ישנוני", נוהג לקרוא לו דונלד טראמפ, וכנראה בצדק. ההופעה שלו בערב השני של העימות הייתה אנמית וחסרת התלהבות, בוודאי כאשר משווים זאת להופעות שלו בעימותים הכלליים מול פול ראיין ומול שרה פיילין בבחירות 2012 ו-2008 בהתאמה. כבר מספר חודשים הוא נמנע מהופעות ענקיות, מראיונות לתקשורת ומניהול קמפיין בחירות אגרסיבי מתוך הנחה שהוא בלאו הכי מוביל - אבל בערב העימות ראינו את המחיר של כך.
בתור מי שנמצא במקום הראשון של כל הסקרים, גם מול טראמפ, ביידן הגיע אל העימות עם הרבה אפשרויות להפסיד. הוא נדרש להתגונן מול התקפות אישיות נגדו וכן להביע את תוכניותיו המרכזיות בעידן בו נוטה המפלגה שמאלה. בכל אלה הוא לא הצליח יותר מדי, גם אם הוא לא נכשל בכך לחלוטין.
אל מול רצף גדול של מתמודדים שמחזיקים באידאולוגיה ליברלית מובהקת בשלל נושאים, ביידן לא הצליח לשווק את התוכניות המתונות יותר שלו. יתרה מכך, הוא מצא את עצמו מפעם לפעם נאלץ להיגרר לשאלות קשות באשר למדיניות שלו - הוא נשאל האם יאפשר למהגרים שנכנסו לארה"ב באופן לא חוקי ליהנות מביטוח בריאות והרים את היד רק אחרי שכולם עשו זאת, הוא נשאל האם יפעל לגרש מהגרים כאלה אם הם לא ביצעו שום עבירה פלילית והוא נמנע מלהתחייב, בתחום יחסי החוץ שבו אמור להיות לו יתרון הוא עומת עם תמיכתו במלחמת עיראק.
התוצאה הייתה בחלק מהמקרים פנייה של ביידן שמאלה, כנטיית המפלגה כולה בימים אלה, באופן שלא באמת משרת את הרצון שלו להישאר מועמד מרכזי שגם אמור להביא קולות של מצביעי טראמפ.
אך מעל לכל לא הצליח ביידן להתגונן בצורה יעילה מול שתיים מהמתקפות המרכזיות של הערב נגדו - האחת, כאשר חבר הקונגרס אריק סוולוול ציטט את ביידן כמי שתומך ב"העברת השרביט" לדור הצעיר של המפלגה. ביידן, שטען בעבר ששאלות אודות גילו (76) הן לגיטימיות, לא השיב לו כהלכה או בצורה נלהבת. היה זה סנדרס, המבוגר ממנו, שמצא את הזמן לציין שלסוגיות אידאולוגיות אין גיל. המתקפה השנייה והיעילה יותר הייתה של הסנטורית קמלה האריס. גם מולה הוא לא הצליח להתמודד כיאות, כפי שכבר תואר לעיל, ובנושא הגזע הוא התדרדר לתשובה האולטימטיבית של הימין האמריקני - המדינות צריכות להכריע בנושא ולא הממשל הפדרלי.
ברני סנדרס - בבחירות הקודמות הוא היה הראשון שייצג את הזרם הסוציאל-דמוקרטי של המפלגה וכבש בזכות כך את הקהל הצעיר, אבל בשנים האחרונות התגברו הקולות בתוך המפלגה שמחזיקים בדעות דומות ואף מובהקות משלו. כל זה תרם לכך שסנדרס נראה מיושן על הבמה וכחוזר על אותם המסרים המוכרים.
זה לא שהוא בהכרח הפסיד, הוא פשוט לא ניצח. בבחירות הקודמות עמדה מולו מישהי ממסדית שמולה היה לו קל מאוד להתבלט בתור החתרן האנטי-ממסדי, אך מול 9 מתמודדים אחרים שבחלקם מחזיקים עמדות דומות לשלו היה לו קשה להגיע אל מרכז השיח. את ביידן, שאותו הוא אמור לרצות לעקוף, הוא לא הרבה לתקוף באופן ישיר.
גם מול המנחים היו לו רגעים קשים. בחלק אחד של העימות הוא נשאל על ידי סוואנה גאת'רי האם הוא יעלה מסים למעמד הביניים כדי לממן את התוכניות הכלכליות שלו, ורק לאחר התחמקות הוא נאלץ לבסוף להשיב ב"כן". בחלק אחר של העימות הוא נשאל על ידי המנחה רייצ'ל מדאו לגבי ציטוט שלו מהעבר שבו הוא טען כי המדינות צריכות לפסוק בסוגיית אחזקת נשק (זו עמדה ימנית פופולרית). סנדרס השיב שזו הצגה מעוותת של דבריו, אבל אז אמרה לו מדאו ש"זה ציטוט שלך". בשלב הזה הקהל צחק - אולי צחק עליו.
בטו אורורק ופיט בוטיג'ג' - שוררת הסכמה בין הרבה פרשנים שאחד המפסידים הגדולים של העימות כולו הוא בטו אורורק שהיה חייב לקדם את עצמו מתחתית העשירייה הראשונה של המתמודדים אבל נחל כישלון חרוץ. באשר לפיט בוטיג'ג' חלק ניכר מהפרשנים רואים בו דווקא כמנצח של העימות, למול עמדתי החולקת.
באשר לאורורק, ההופעה שלו נחשבת לא מוצלחת במיוחד על פי כולם. הוא החל את הלילה הראשון של העימות בכמה משפטים בשפה הספרדית, אולי כדי להרשים, ונתקל בשל כך בתגובות מזלזלות ברשתות החברתיות. לאורך כל העימות הוא לא הצליח לבלוט במספר סוגיות, בוודאי לא אלה הכלכליות, והוא הוכיח חוסר ניסיון בעימות שבו האחרים היו טובים ממנו. העובדה שכיום הוא לא מחזיק בשום תפקיד פוליטי עומדת לו לרועץ, היות וכל האחרים עוסקים כל הזמן בסוגיות עקרוניות ובגיבוש עמדות מסודרות.
באשר לבוטיג'ג', הרבה מהפרשנים משבחים את ההופעה הנאה והמדוייקת שלו. זו תופעה ידועה שהבחור הצעיר מצליח ללכוד את תשומת הלב של שומעיו ולהרשים בטון הדיבור הרך, אבל בפועל התוצאה בעימות הזה הייתה חלבית מדי ומנעה ממנו להשיג את מה שהוא זקוק לו יותר מכל - התקדמות במעלה סולם המתמודדים. הנה, בסוף העימות הזה נחשבת האריס כמנצחת הגדולה וכמי שעשויה לקחת ממנו את המקום הרביעי בסקרים מהמקום החמישי שבו היא נמצאת כעת. יתרה מכך, גם כאן אפשר לדמיין מה היה קורה אילו בוטיג'ג' החביב היה מתמודד מול טראמפ התקיף - האם הוא היה מצליח לנצח בעימות שכזה?
אז אמנם הוא הצליח לכבוש כמה לבבות, במיוחד כשהוא הודה בכנות "לא הצלחתי בכך" במענה לשאלת המנחה מדוע אין מספיק שוטרים שחורים בעירו סאות'-בנד (שבה לאחרונה נהרג מפגין שחור מירי שוטר לבן ושבעקבות כך הוא נאלץ להתמודד מול ביקורת), אבל בגישה כזו לא מצליחים לנצח עימות.
במידה לא מבוטלת התשובה לכך היא יכולת הסינון והסימון.
עם 20 איש על הבמה, שאת רובם אמריקה בכלל לא מכירה, הפכו העימותים המוקדמים למסננת נחוצה שמייעלת את ניפוי המתמודדים בטרם היציאה למערכת הבחירות האמיתית. מספרם הרב של המתמודדים בפריימריז, מספר ששבר שיאים היסטוריים פעם אחר פעם ב-3 מערכות הבחירות האחרונות, העניק לעימותים האלה את היכולת להשליך החוצה חלק מהמתמודדים גם עוד הרבה לפני שהעם בכלל החל לומר את דברו.
יכולת לא פחותה בחשיבותה של העימותים היא סימון המתמודדים המובילים של המירוץ. אמנם הסקרים מעצבים את הרשימה המובילה ואת האנשים שניצבים בראשה, אבל לעימותים יש יכולת לבנות או לחסל את הבכירים ולשנות את הסדר ביניהם. דוגמאות לכך הן ג'ב בוש מ-2016 וריק פרי המפורסם מ-2012 שהתחילו עם אחוזי תמיכה גבוהים אבל התרסקו על הבמה עם ביצועים כושלים. משם והלאה כבר לא הייתה להם תקומה.
בשל כל זה הפכו עימותי הפריימריז המוקדמים לקרב של בולטות. המתמודדים מגיעים אל הבמה כדי לבלוט ולהתבלט מפני שזה מה שעשוי להבחין אותם מכל האחרים ולהציב אותם במרכז. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "דוקטרינת טראמפ" לעימותים - אין חשיבות אמיתית לדעות שלך, אין עניין של ממש בעמדות שלך - הדבר החשוב ביותר הוא להיות הקול הרועם בחדר. סוג של "העיקר שיאייתו את שמי נכון".
כשההבחנה הזו בראשנו, אפשר לצאת לדרך בדירוג המנצחים והמפסידים של העימות:
המנצחים
קמלה האריס - זו המסקנה המוסכמת על כולם, מימין ומשאל. האריס, שהתמודה בערב השני של העימות, הוכתרה כמנצחת של שני הערבים גם יחד. היא הגיעה אל העימות מהמקום ה-5 בממוצעי הסקרים של אתר Real Clear Politics ועם צורך ממשי לשפר את מעמדה לקראת יציאתה של מערכת הבחירות לדרך.
בעימות עצמו היא נתנה הופעה חזקה וחריפה, כיאה לתובעת לשעבר, וזה הביא לה נקודות בקרב הפרשנים. עוד לפני העימות היא בנתה את עצמה כמי שבקיאה בפרטי הפרטים ולא חוששת להתעמת, ודוגמאות לכך ראינו בהופעותיה הבולטות בשימועים של הסנאט האמריקני. על הבמה היא אכן נראתה כמי שהגיעה מוכנה לעימות עם תוכניות ספציפיות בשלל תחומים, ולעתים היא התנהגה כמבוגרת האחראית של העימות.
כאשר המתמודדים על הבמה החלו להתווכח סביב נושא הגיל של המתמודדים ושאלת "העברת הלפיד" לדור חדש, התערבה האריס בדיון וקבעה: "אמריקה לא רוצה לחזות בקרבות אוכל, אלא לדעת איך אנחנו הולכים לשים אוכל על השולחן שלהם". זה היה הוואן-ליינר החזק ביותר של העימות שזכה למחיאות כפיים סוערות.
הרגע הבולט שלה הוא זה שבו היא התכתשה מול ג'ו ביידן על דבריו מהשבועות האחרונים לפיהם הוא יכול להשיג הסכמות עם הצד השני - אפילו עם תומכי סגרגציה (הפרדה גזעית). האריס הרשתה לעצמה לתקוף את ביידן בנושא הזה "בתור השחורה היחידה על הבמה", והיא תיארה ברגש את תקופת ילדותה שבה היא הוסעה באוטובוס לבתי ספר של לבנים כדי לייצר אינטגרציה בין הגזעים. חשבון הטוויטר שלה, במקביל ממש, העלה תמונה שלה מילדותה כדי לחזק את הטיעון הזה - ובכך נרמז לנו שהמתקפה הזאת על ביידן תוכננה מראש.
ג'ו ביידן באותה התקופה הביע התנגדות למימון פדרלי של התוכנית הזו. כפי שאפשר לראות בסרטון שלהלן, הוא ניסה להשיב למתקפה שלה באמצעות הדגשת הרקורד שלו בתחום המאבק לזכויות האזרח - אבל הוא חתם את דבריו בצורה תמוהה עם ביטוי בעל משמעות אירונית קטלנית: "הזמן שלי נגמר".
אליזבת וורן - מהערב הראשון של העימות הדמוקרטי אפשר לציין לחיוב את וורן כמי שהפגינה בקיאות בנושאים הכלכליים וכמי ששלטה בנרטיב של השיח הזה על הבמה, הרבה מעל לכל היתר. המוטו שלה, "יש לי תוכנית לכך", הוכח כנכון כאשר היא הציגה כמה מהרעיונות המפורטים שלה בשלב הזה של הדיון.
היתרון של וורן הגיע מהעמדות הליברליות העקביות שלה שאותן מחפש חלק גדול מהאלקטורט הדמוקרטי של ימינו. היא לא עטתה על עצמה תחפושת כאשר היא דיברה על ביטוח בריאות ממלכתי, כולל ביטול של חברות הביטוח הפרטיות, והיא לא הנפיקה משום מקום תמיכה בלימודים אקדמיים בחינם. אלה עמדותיה. שאלת המימון לתוכניות האלה, שתמיד מטרידה את העיתונאים סביבה, לא בהכרח מצאה מענה ישיר בתשובותיה. אבל אם החשיבות היא הבולטות - הרי שוורן זכתה בבולטות הגדולה ביותר בתחום הכלכלי של העימות.
מן הצד השני היו רגעים שבהם היא התאיידה. כאשר העימות נסב סביב נושא הגירה או סביב נושאי יחסי החוץ של ארה"ב היא לא הצליחה להוציא מילה אחת מפיה. אמנם המנחים לא פנו אליה, למרות שהיא הרימה ידיים כמה פעמים כדי לקבל את רשות הדיבור, אבל כאן ניצב החיסרון שלה בעימות. בעתיד, אם היא תרצה להתעמת מול טראמפ, היא לא יכולה להרשות לעצמה להרים יד כדי לבקש את רשות הדיבור. היא תידרש להתפרץ ולדעת לדחוף את עמדותיה למרכז הבמה כפי שעשו מתמודדים אחרים באותו הערב.
חוליאן קסטרו וקורי בוקר - כשהשאלה היא מי מצליח לבלוט, צריך להזכיר את השניים האלה שהתמזל מזלם להשתבץ בלילה הראשון מול המתמודדים הזוטרים האחרים ובשל כך להתבלט מעל כולם.
בוקר נטל את זמן הדיבור הרב ביותר בלילה הראשון של העימות, ואחד הארוכים בשני הלילות גם יחד, בזכות נוכחות מרשימה לאורך הערב שהובילה אותו להתפרץ לדברי אחרים כדי להשמיע את דבריו בכל נושא. אם בסוף הדרך השאלה המרכזית היא מי יצליח לעמוד מול טראמפ, הרי שהוא הוכיח יכולת לשלוט בדיון ולנווט אותו לזכותו. בסוף העימות הוא הפך לדמות שמספר החיפושים שלה בגוגל קפצה הכי הרבה, וזה סימן טוב למתמודד שנמצא בירכתי העשירייה הראשונה של רשימת המתמודדים על פי ממוצעי הסקרים.
קסטרו, מצדו, ניהל עד כה קמפיין שקט מאוד ולא היו לו הופעות תקשורתיות גדולות במסע הבחירות. לכן ההופעה הראשונה שלו בעימות הצליחה להותיר רושם גדול מהמצופה ולהזניק את רמת העניין בו בקרב הצופים. הקטע הבולט שלו בעימות היה הויכוח אותו הוא ניהל מול בטו אורורק (שניצב ברשימת המפסידים) בשאלת האחריות הפלילית המוטלת על מהגרים החוצים את הגבול, עימות בו קסטרו ניצח.
המפסידים
ג'ו ביידן - "ישנוני", נוהג לקרוא לו דונלד טראמפ, וכנראה בצדק. ההופעה שלו בערב השני של העימות הייתה אנמית וחסרת התלהבות, בוודאי כאשר משווים זאת להופעות שלו בעימותים הכלליים מול פול ראיין ומול שרה פיילין בבחירות 2012 ו-2008 בהתאמה. כבר מספר חודשים הוא נמנע מהופעות ענקיות, מראיונות לתקשורת ומניהול קמפיין בחירות אגרסיבי מתוך הנחה שהוא בלאו הכי מוביל - אבל בערב העימות ראינו את המחיר של כך.
בתור מי שנמצא במקום הראשון של כל הסקרים, גם מול טראמפ, ביידן הגיע אל העימות עם הרבה אפשרויות להפסיד. הוא נדרש להתגונן מול התקפות אישיות נגדו וכן להביע את תוכניותיו המרכזיות בעידן בו נוטה המפלגה שמאלה. בכל אלה הוא לא הצליח יותר מדי, גם אם הוא לא נכשל בכך לחלוטין.
אל מול רצף גדול של מתמודדים שמחזיקים באידאולוגיה ליברלית מובהקת בשלל נושאים, ביידן לא הצליח לשווק את התוכניות המתונות יותר שלו. יתרה מכך, הוא מצא את עצמו מפעם לפעם נאלץ להיגרר לשאלות קשות באשר למדיניות שלו - הוא נשאל האם יאפשר למהגרים שנכנסו לארה"ב באופן לא חוקי ליהנות מביטוח בריאות והרים את היד רק אחרי שכולם עשו זאת, הוא נשאל האם יפעל לגרש מהגרים כאלה אם הם לא ביצעו שום עבירה פלילית והוא נמנע מלהתחייב, בתחום יחסי החוץ שבו אמור להיות לו יתרון הוא עומת עם תמיכתו במלחמת עיראק.
התוצאה הייתה בחלק מהמקרים פנייה של ביידן שמאלה, כנטיית המפלגה כולה בימים אלה, באופן שלא באמת משרת את הרצון שלו להישאר מועמד מרכזי שגם אמור להביא קולות של מצביעי טראמפ.
אך מעל לכל לא הצליח ביידן להתגונן בצורה יעילה מול שתיים מהמתקפות המרכזיות של הערב נגדו - האחת, כאשר חבר הקונגרס אריק סוולוול ציטט את ביידן כמי שתומך ב"העברת השרביט" לדור הצעיר של המפלגה. ביידן, שטען בעבר ששאלות אודות גילו (76) הן לגיטימיות, לא השיב לו כהלכה או בצורה נלהבת. היה זה סנדרס, המבוגר ממנו, שמצא את הזמן לציין שלסוגיות אידאולוגיות אין גיל. המתקפה השנייה והיעילה יותר הייתה של הסנטורית קמלה האריס. גם מולה הוא לא הצליח להתמודד כיאות, כפי שכבר תואר לעיל, ובנושא הגזע הוא התדרדר לתשובה האולטימטיבית של הימין האמריקני - המדינות צריכות להכריע בנושא ולא הממשל הפדרלי.
ברני סנדרס - בבחירות הקודמות הוא היה הראשון שייצג את הזרם הסוציאל-דמוקרטי של המפלגה וכבש בזכות כך את הקהל הצעיר, אבל בשנים האחרונות התגברו הקולות בתוך המפלגה שמחזיקים בדעות דומות ואף מובהקות משלו. כל זה תרם לכך שסנדרס נראה מיושן על הבמה וכחוזר על אותם המסרים המוכרים.
זה לא שהוא בהכרח הפסיד, הוא פשוט לא ניצח. בבחירות הקודמות עמדה מולו מישהי ממסדית שמולה היה לו קל מאוד להתבלט בתור החתרן האנטי-ממסדי, אך מול 9 מתמודדים אחרים שבחלקם מחזיקים עמדות דומות לשלו היה לו קשה להגיע אל מרכז השיח. את ביידן, שאותו הוא אמור לרצות לעקוף, הוא לא הרבה לתקוף באופן ישיר.
גם מול המנחים היו לו רגעים קשים. בחלק אחד של העימות הוא נשאל על ידי סוואנה גאת'רי האם הוא יעלה מסים למעמד הביניים כדי לממן את התוכניות הכלכליות שלו, ורק לאחר התחמקות הוא נאלץ לבסוף להשיב ב"כן". בחלק אחר של העימות הוא נשאל על ידי המנחה רייצ'ל מדאו לגבי ציטוט שלו מהעבר שבו הוא טען כי המדינות צריכות לפסוק בסוגיית אחזקת נשק (זו עמדה ימנית פופולרית). סנדרס השיב שזו הצגה מעוותת של דבריו, אבל אז אמרה לו מדאו ש"זה ציטוט שלך". בשלב הזה הקהל צחק - אולי צחק עליו.
בטו אורורק ופיט בוטיג'ג' - שוררת הסכמה בין הרבה פרשנים שאחד המפסידים הגדולים של העימות כולו הוא בטו אורורק שהיה חייב לקדם את עצמו מתחתית העשירייה הראשונה של המתמודדים אבל נחל כישלון חרוץ. באשר לפיט בוטיג'ג' חלק ניכר מהפרשנים רואים בו דווקא כמנצח של העימות, למול עמדתי החולקת.
באשר לאורורק, ההופעה שלו נחשבת לא מוצלחת במיוחד על פי כולם. הוא החל את הלילה הראשון של העימות בכמה משפטים בשפה הספרדית, אולי כדי להרשים, ונתקל בשל כך בתגובות מזלזלות ברשתות החברתיות. לאורך כל העימות הוא לא הצליח לבלוט במספר סוגיות, בוודאי לא אלה הכלכליות, והוא הוכיח חוסר ניסיון בעימות שבו האחרים היו טובים ממנו. העובדה שכיום הוא לא מחזיק בשום תפקיד פוליטי עומדת לו לרועץ, היות וכל האחרים עוסקים כל הזמן בסוגיות עקרוניות ובגיבוש עמדות מסודרות.
באשר לבוטיג'ג', הרבה מהפרשנים משבחים את ההופעה הנאה והמדוייקת שלו. זו תופעה ידועה שהבחור הצעיר מצליח ללכוד את תשומת הלב של שומעיו ולהרשים בטון הדיבור הרך, אבל בפועל התוצאה בעימות הזה הייתה חלבית מדי ומנעה ממנו להשיג את מה שהוא זקוק לו יותר מכל - התקדמות במעלה סולם המתמודדים. הנה, בסוף העימות הזה נחשבת האריס כמנצחת הגדולה וכמי שעשויה לקחת ממנו את המקום הרביעי בסקרים מהמקום החמישי שבו היא נמצאת כעת. יתרה מכך, גם כאן אפשר לדמיין מה היה קורה אילו בוטיג'ג' החביב היה מתמודד מול טראמפ התקיף - האם הוא היה מצליח לנצח בעימות שכזה?
אז אמנם הוא הצליח לכבוש כמה לבבות, במיוחד כשהוא הודה בכנות "לא הצלחתי בכך" במענה לשאלת המנחה מדוע אין מספיק שוטרים שחורים בעירו סאות'-בנד (שבה לאחרונה נהרג מפגין שחור מירי שוטר לבן ושבעקבות כך הוא נאלץ להתמודד מול ביקורת), אבל בגישה כזו לא מצליחים לנצח עימות.