משבר הזהות של המפלגה הרפובליקנית

הרפובליקנים בארה"ב לא היו יכולים למצוא אקורד סיום צורם יותר מבחינתם למערכת הבחירות האחרונה לקונגרס מאשר מה שהתחולל בוושינגטון הבירה בימים האחרונים. בנובמבר הם הפסידו את הסנאט, לא הצליחו להפוך את רוב המושלים, וגם לא קטפו הישגים דרמטיים בתפקידי המפתח במדינות השונות. הדבר היחידי שבו הם יכלו להתהדר במערכת הבחירות האומללה הזו היה השתלטותם, בקושי רב ובפער מזערי, על בית הנבחרים האמריקני. לפחות, כך חשבו, הם יוכלו לאחוז במוסרות השלטון - אלא שגם ההישג הזה הסתיים השבוע בפיאסקו גדול.

מה שראינו בימים האחרונים היה מביך ומשפיל עבור רוב הרפובליקנים. 15 סבבי הצבעה, בזה אחר זה, יום אחרי יום, כדי למנות את יו"ר בית הנבחרים הבא. הליך הבחירה נכנס לתוהו ובוהו שכמוהו לא נראה בארה"ב שנות דור. רוב צירי המפלגה תמכו במועמד הרשמי שלהם לתפקיד, קווין מקארתי, אך מיעוט עיקש וקיצוני עשה כל שביכולתו כדי למנוע את המינוי. פעם אחר פעם הם העלו מועמד אחר כנגדו וגזלו ממנו את הקולות הדרושים כדי להתמנות לתפקיד. כל אחד מסבבי ההצבעה הללו הועבר בשידור חי בכל הפלטפורמות, וכך יכלו אמריקנים רבים לחזות ברגעי ההשפלה בזמן אמת. המגישים, הכתבים והפרשנים - מימין ומשמאל - לא חסכו במילים כדי לתאר את האירוע.

כל 20 המחוקקים שמנעו ממקארתי את הניצחון הגיעו מ"שדולת החירות" שמייצגת את הפלג הימני ביותר בתוך המפלגה הרפובליקנית. קצפם של אלה יצא על מקארתי מכמה סיבות: רבים מהם טענו שהוא פוליטיקאי וושינגטוני קלאסי שהתמכר לכוח ולשלטון ושכח את ערכי המפלגה ואת האזרח הקטן. חלקים מהם האשימו אותו בכישלון המפלגה להשיג רוב ברור בבחירות האמצע האחרונות ואף בטרפוד מועמדים שמרניים בשלבי הפריימריז. אחרים טענו שהוא לא נאמן מספיק לדרכו של דונלד טראמפ ולא נעמד לצידו באורח מלא בכל השנים האחרונות.

מהצד היה ניתן לחשוב כאילו באו המורדים הללו במטרה "לשרוף את המועדון", ואכן נראה היה לעתים שהם פועלים בחוסר קיצוני של רציונליות שהביא עליהם ביקורת רבה מתוככי המפלגה, אלא שמתחת לפני השטח התנהל בכל זאת מאבק הרבה יותר פרקטי על כוח ושליטה: בפעם הראשונה נקרתה בפני "שדולת החירות" היכולת לדרוש עוצמה בתוך המפלגה בשל הרוב הזעיר בו היא אוחזת בבית הנבחרים. על הרקע הזה הם יכלו להעלות שורת דרישות - החל מהורדת הרף הדרוש להדחת יו"ר, דרך שליטה על תהליכי החקיקה ועד מינויים בוועדות הבית.

רק לאחר שהם קיבלו את הדרישות האלה, ואף יותר מהן, התרצו הצירים המורדים והחלו להעביר את תמיכתם למקארתי בהצבעות האחרונות. בהצבעה הסופית, ה-15 במספר, לאחר חצות השבת בשעון וושינגטון, הגיע מקארתי למספר הקסם וניצח רק בזכות העובדה שכמה ממתנגדיו הבולטים ביותר הצביעו "נוכח" ובכך הורידו את הרף הדרוש לניצחון. מספר הקולות שקיבל, 216, היה דומה למספר הקולות שקיבלה קודמתו בתפקיד ועמיתתו למשלחת של קליפורניה בקונגרס, ננסי פלוסי, שסיימה סופית את תפקידה כיו"ר הבית לפני שכל הבלגאן החל.

עם נאום ניצחון והקשה ראשונה בפטיש היה יכול מקארתי לרגע אחד לשמוח - הסיוט מאחוריו. כעת הוא התמנה בפעם הראשונה בחייו לתפקיד שבו חשק כבר שנים, לתפקיד שעליו היה צריך לעמוד להצבעה 15 פעמים. אלא שעד מהרה היה ברור לפרשנים רבים, אולי גם לו עצמו, שאותה "ויה דולורוזה" שהוא עבר בימים האחרונים עשויה להיות כאין וכאפס לעומת דרך החתחתים שהוא עוד עלול לעבור בשנתיים הקרובות. אל תפקיד היו"ר הוא הגיע כעת תוך כדי ויתורים כואבים ומרחיקי לכת למתנגדיו שעלולים להפוך אותו לאחד מיושבי הבית החלשים שנראו בעת המודרנית. כמה זה אירוני בהתחשב בעובדה שקודמתו בתפקיד נחשבה לאחת מיושבי הראש החזקים שנראו בבית.

מוסכם על רבים שלפלוסי זה לא היה קורה. היא מעולם לא נהגה להעלות נושאים להצבעה מבלי להיות בטוחה בניצחונה. הגם שהדמוקרטים בתקופתה החזיקו ברוב מזערי אף יותר מזה שמחזיקים בו כעת הרפובליקנים, וגם להם יש פלג קיצוני שמאורגן תחת השם "squad", הם אף פעם לא נגררו לקרבות פנימיים כאלה למול כל האומה. בפעם היחידה שבה הפגין הפלג הזה את כוחו והצליח למנוע מימון ישיר למערכת "כיפת ברזל" דרך תקציב הביטחון האמריקני, התאחד הקונגרס כולו והעביר את החקיקה בהצעת חוק נפרדת שזכתה לרוב דמוקרטי עצום.

המריבה הפנימית אותה חוו הרפובליקנים בימים האחרונים, ואלה שעוד עלולות להגיע במורד הדרך, לא מסכנת רק את האחידות המפלגתית אלא גם את עצם שליטתם בבית. כל זמן שלא מונה יו"ר לא היה ניתן להשביע את חברי הקונגרס, לא ניתן היה לקדם חקיקה ולא ניתן היה להרכיב ועדות. התדמית הזו הרסנית לרפובליקנים: בארה"ב נוטות המפלגות להציג את עצמן לציבור כבעלות יכולת משילות, או ככאלה המביאות הישגים לאזרחים, אך אירועי השבוע החולף המחישו לרבים מהמצביעים עד כמה הרפובליקנים אינם מסוגלים לספק את הסחורה.

אם אכן יעלו שני צדי המפלגה על מסלול התנגשות בכל פעם מחדש, תאבד ההנהגה הרפובליקנית כל סיכוי להגיע להסכמות מועילות עם ממשלו של ג'ו ביידן שאותן הם יוכלו להציג לציבור כהישגים. בארה"ב נהוג שגם מפלגת אופוזיציה מנסה להגיע לניצחונות באמצעות משא ומתן עם מפלגת השלטון, וכך אכן קרה כאשר הרפובליקנים והדמוקרטים העבירו יחדיו את תוכנית התשתיות של ביידן (בה הרפובליקנים הרוויחו מימון פדרלי) או את רפורמת הנשק (בה הרפובליקנים השיגו תקצוב לנושאי בריאות הנפש). אלא שהפעם, עם פלג קיצוני שאיננו מוכן לכל פשרה, אפילו לא עם חבריו לסיעה, יסתכנו הרפובליקנים בתווית שהייתה ידועה בעבר כ"Do-Nothing Congress.

אך מעל להכל, מעל לפלגנות בסיעה או למחיר שאותו ישלמו חבריה מול הציבור, המחישו אירועי הימים האחרונים עד כמה הרפובליקנים מצויים במשבר זהות. המלחמה הזו איננה חדשה - כבר עשור שלם מצויה המפלגה במאבק מתמשך בין הפלג הימני השוכן בתוכה לבין הפלג המרכזי שעדיין שולט בה. לפני כעשור היו אלה חברי "מסיבת התה" שהרעידו את המפלגה והביאו בסוף לפרישת יו"ר הבית ג'ון ביינר, ולפני כחמש שנים היו אלה המחוקקים הטראמפיסטים שהרעידו את המפלגה והביאו בסוף לפרישת יו"ר הבית פול ראיין. בין לבין גם הודח במפתיע מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור למועמד קיצוני ממנו שניצח אותו בפריימריז. מעשים שמעולם לא נעשו להנהגה הדמוקרטית התרחשו לכל היו"רים הרפובליקנים בעשור האחרון. מקארתי הוא בסך הכל החוליה השלישית בשרשרת, והגיהנום שהעבירו אותו חברי "שדולת החירות" בימים האלה הוא רק המשך ישיר למלחמת העולמות שמלווה את המפלגה זה עשור.

נוכחותו של דונלד טראמפ העצימה מצד אחד את הסחרור הרפובליקני, שכן המפלגה נחלקה בראשית הדרך בין תומכיו לבין מתנגדיו, אך בה בעת היא איחדה את המפלגה בלית ברירה בזמן כהונתו בבית הלבן. מקארתי עצמו היה סמל לכך, שכן הוא נע ונד בין תמיכה בטראמפ לבין התנגדות לו לפי רוח הזמן והאינטרסים. כעת, כאשר עננת טראמפ הולכת ומוסרת מעל המפלגה לאור ההשפלה שהוא המיט עליה בבחירות האחרונות, נדמה שכבר אין דמות בכירה שתוכל "לעשות סדר" במפלגה. חברי "שדולת החירות" לא נשמעו לאיש, לא הקשיבו לאף גורם ועשו ככל העולה על רוחם. גם כאשר טראמפ התערב לטובת מקארתי, בקול ענות חלושה ומרחוק, הם לא נשמעו לו.

כאוס הוא המחיר של מפלגה במשבר זהות ובלי מנהיג ברור. הרפובליקנים יצאו מהשבוע הזה חבוטים ומושפלים. חלק מהם טענו בהומור שהם בטוחים כי הדמוקרטים שילמו לחברי "שדולת החירות" כדי לגרום למפלגה להיראות רע. המציאות היא שהמפלגה נראית רע משום שהיא אכן מצויה במצב רע. רגעי ששונה של המפלגה, בהם היא חוזרת לאחוז בחבלי השלטון, הפכו לרגעי אסונה. אין בידינו שום ערובה שמכאן ילכו הדברים וישתפרו, לבטח לא כאשר מערכת הבחירות לנשיאות צפויה לצאת לדרכה בסתיו הקרוב ולהוסיף עוד דלק למדורה הפוליטית הבוערת.

המרוויחים הגדולים של השבוע הם הדמוקרטים, והנשיא ביידן בפרט. זה עתה הוא סיים שנה עם שורת הישגים שהגיעו לשיאם עם הניצחון של מפלגתו בבחירות האמצע. הוא נמצא כעת בפיק בסקרים, רגע לפני שהוא צפוי להחליט האם לרוץ לכהונה נוספת. דמוקרטים רבים שחששו לתמוך בו מפאת גילו יכלו השבוע להבין מה המחיר של אובדן המנהיג. כעת נראה יותר מתמיד שגדלו הסיכויים שהוא יכריז בקרוב על מירוץ נוסף לנשיאות.

תובנה נוספת בסוף השבוע הזה היא אולי מעט הומוריסטית. אל קיצה הגיעה הדרמה ההיסטורית של בחירת מקארתי ב-6 בינואר, שנתיים אחרי ה-6 בינואר ההוא בו הסתערו התומכים של טראמפ על הקונגרס האמריקני. מכך אולי אפשר ללמוד דבר אחד: שום דבר טוב לא יוצא לרפובליקנים ב-6 בינואר. פשוט שום דבר.