מסע בהיסטוריה של עימותי הבחירות לנשיאות ארה"ב

1960:

הפעם הראשונה שבה נערכו עימותים טלוויזיוניים בין שני המועמדים לנשיאות ארצות הברית, ג'ון קנדי הדמוקרטי וריצ'רד ניקסון הרפובליקני, הייתה במערכת הבחירות הזו. מה כבר לא סופר על העימות הזה: הזיעה והזיפים של ניקסון מול האיפור של קנדי, הג'קט הדהוי של ניקסון מול הלבוש המוקפד של קנדי, ההופעה הכבויה של ניקסון מול האנרגטיות של קנדי. בכל האלמנטים הצליח קנדי לנצח את יריבו ו"לדפוק הופעה" עד כדי כך שהאגדה מספרת שמי שצפה בעימות על מסכי הטלוויזיה חשב שקנדי ניצח ומי שהאזין לו מתוך מקלטי הרדיו סבר שניקסון ניצח. האגדה, כמובן, היא רק אגדה, אך למדיום הטלוויזיוני החדש היה בכל מקרה תפקיד מכריע לכל אורכה של מערכת הבחירות, ולא רק בזמן שידור העימות, ולמעשה מאז נולדה האמנות הפוליטית החדשה המוכרת לנו עד ימים אלה.

במישור הפוליטי, מערכת הבחירות הזו הייתה אחת הצמודות שידעה אמריקה עד לאותה התקופה. קנדי הצעיר הצליח להרשים בהופעותיו את הציבור ואפילו שניקסון, כבן גילו, היה מנוסה בהרבה ממנו מתוקף תפקידו כסגן הנשיא הצליח קנדי להישאר רלוונטי בין היתר בעזרת ביקורת חדה כלפי הממשל היוצא. לקנדי לא היה ניסיון פוליטי אלא רק מכהונה קצרה בסנאט, ובכל זאת היה לו העוז לבקר את ממשל דווייט אייזנהאואר על מה שהוא ראה כהפגנת חולשה כלפי ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, בעוד ניקסון לא דאג לקצור את פירות ההצלחה של הממשל לו הוא היה שותף בתחום הכלכלה. קנדי לבסוף נבחר לנשיאות ובכך הוא החל עידן חדש בפוליטיקה האמריקנית. תקופת שלטונו, עם זאת, לא נמשכה זמן רב מדי וכאשר הוא נסע לביקור נשיאותי בטקסס לקראת בחירות 1964 הוא נרצח בידי מתנקש.

1964, 1968, 1972:

הירצחו של ג'ון קנדי באמצע הקדנציה שלו הביא להשבעתו של סגנו לינדון ג'ונסון למשך יתר הקדנציה שלו והוא זה שרץ לנשיאות בשנת 1964. הציבור האמריקני היה שרוי אז בהלם ובאבל מהמוות ובמערכת הבחירות של אותה השנה היה ברור שיהיה קשה מאוד למפלגה הרפובליקנית להעמיד מולו יריב שיוכל לנצח אותו. לא זו בלבד שהרפובליקנים לא מצאו יריב שכזה, הם לבסוף נותרו עם בארי גולדווטר שהיה אחד מאבות השמרנות החדשה של המפלגה ושבאותה התקופה נחשב מוקצה או קיצוני מדי. ג'ונסון, מנגד, נהנה מתמיכת "קואליציית המיעוטים" (או "קואליציית הניו דיל") של המפלגה הדמוקרטית, ביסס את עקרונות "החברה הגדולה" ונשאר מעל מערכת הבחירות. באותה השנה לא התקיימו עימותים בין שני המועמדים וג'ונסון רשם לבסוף הישג אלקטורלי אדיר כאשר הוא מחץ את גולדווטר בקלפיות.

אולי כהשפעה מההתנסות שלו בתחום העימותים, במערכת הבחירות של 1968 שבה היה ריצ'רד ניקסון שוב למועמד הרפובליקני לנשיאות לא התקיימו עימותי בחירות. עד אותה השנה אמריקה הייתה שקועה בתקופה הסוערת יותר של הסיקסטיז עם הפגנות נמרצות נגד מלחמת וייטנאם, מחאות סטודנטים מרובות, מרד הדור הצעיר (תרבות ההיפים), דרישה לשיוויון זכויות מטעם האפרו-אמריקנים והתפתחות הגל השני של הפמיניזם. כולם רצו יותר זכויות וכולם יצאו למאבק על כך, במה שבקלות אפשר לניקסון לתייג את עצמו בתור המועמד של "החוק והסדר" שיביא את השלווה לרחובות וכן מי שייצג את "הרוב הדומם" בחברה האמריקנית שלא מוחה ולא מפגין ולכן קולו לא נשמע. ניקסון התמודד מול סגן הנשיא הדמוקרטי המכהן יוברט האמפרי באחת ממערכת הבחירות הצמודות בתולדות ארה"ב - וניצח.

את שנת 1972 התחיל וסיים הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון בתור אחד הנשיאים האהודים ביותר שראתה אמריקה זה זמן רב, עם הצלחות מרובות מבית ומחוץ, ומערכת הבחירות הייתה צפויה להיות עבורו קלילה עד מאוד. הדמוקרטים הועילו לו כאשר הם העמידו מולו באותה התקופה דווקא את ג'ורג' מקגוורן בעל הגוון השמאלי מדי ובכך הם איבדו סיכוי לנצח. ניקסון לא חרש את ארה"ב ואפילו לא טרח להתעמת מול מקגוורן כהמשך למורשת שנוצרה במערכות הבחירות שמאז העימות ההיסטורי בינו לבין ג'ון קנדי. הוא זכה בניצחון מוחץ - 49 מדינות. על מערכת הבחירות המוצלחת הזו העיבה בכל זאת פרשת ווטרגייט שבמסגרתה פרצו אנשיו של ניקסון למטה המפלגה הדמוקרטית כדי להשתיל שם אמצעי האזנה. הפרשה אמנם נחשפה בשנת הבחירות אך לא קושרה לניקסון אלא רק לאחר מכן.

1976:

"ווטרגייט" בסופו של דבר הפילה את ריצ'רד ניקסון ואת מקומו ירש סגנו ג'רלד פורד שגם העניק לו חנינה על העבירות אותן הוא ביצע. הציבור האמריקני איבד אמון במערכות השלטוניות וזו הייתה שעת כושר לאאוטסיידר כמו ג'ימי קרטר לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בתקווה לכבוש את השלטון. קרטר בקושי היה מוכר, כינויו היה "ג'ימי מי?", והניסיון הפוליטי שלו הסתכם בכהונה אחת כמושל ג'ורג'יה, מקום ממנו לא חלם אף איש להגיע אל הבית הלבן - אך הציבור האמריקני בכל זאת החל לחבב אותו. פורד, מן הצד השני, מעולם לא נבחר על ידי הציבור ויחד עם העובדה שבתקופת שלטונו הקצרה מצבה של ארה"ב לא השתפר קמו לו יריבים מבית כמו רונלד רייגן שגרר אותו לעימות פנימי מזיק במיוחד. פורד ניצח את רייגן בפריימריז, אך החל להידרדר בסקרים הכלליים.

בצעד של ייאוש הציע דווקא הנשיא פורד למושל קרטר לבוא ולהתעמת לפני הבחירות הכלליות ולחדש את מסורת העימותים. "ליגת הנשים המצביעות" העניקה חסות לאירועים וכל רשתות הטלוויזיה הבטיחו לשדר, והעימותים אכן יצאו לדרך. פורד קיווה להרשים את הבוחרים עם הניסיון והידע שלו, כאלה הוא חש שלקרטר אין, והגם שהוא הצליח לעשות את זה הציבור בכל זאת זכר לו מן העימותים חלק אחד מפורסם למדי: כאשר נשאל הנשיא במהלך העימות לגבי שליטתה של ברית המועצות במזרח אירופה הוא הדהים את שומעיו וטען כי "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה". האמירה הזו נתפסה מנותקת באופן מוחלט מן מהמציאות בעידן המלחמה הקרה וכל שומעיה נותרו פעורי פה. בפעם הראשונה כבר לא חששו האזרחים להדיח את הנשיא המכהן, וכך הסתיימו בחירות 1976 - בניצחונו של קרטר.

1980:

ג'ימי קרטר היה אמור להיות זה שיביא את השינוי שהאמריקנים כל כך ציפו לו במהלך אותה התקופה, אבל את כהונתו ליוו שלל אירועים נוראיים מבחינתו. האינפלציה גאתה ומנעה מארה"ב את הצמיחה שתושביה כל כך התרגלו אליה, משבר האנרגיה שנגרם עקב מלחמת יום הכיפורים במזרח התיכון הותיר לפתע מיליוני אמריקנים ללא דלק עבור המכוניות שלהם, ומעל הכל איבדה ארה"ב את יוקרתה הבינלאומית כאשר חבורת איראניים השתלטו בחסות המהפיכה האיראנית על שגרירות ארה"ב בטהרן והחזיקו בשבי בכל אנשי השגרירות. שלטונו של קרטר נתפס כשלטון כושל באופן נחרץ ובחסות כך צמח לו מתמודד פנימי, טד קנדי - אח של, שגרר את המפלגה הדמוקרטית למאבק שרק פילג את תומכיה. במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות זכה סוף סוף רונלד רייגן, בן טיפוחיו של בארי גולדווטר.

רבים לא האמינו שלרייגן יש איזה שהוא סיכוי להדיח את הנשיא המכהן, הוא נתפס שמרני מדי או אולי אפילו קיצוני מדי, אך הוא בכל זאת התחבב עד מאוד על הציבור האמריקני, "המתקשר הגדול" קראו לו, והוא הצליח בבהירות ובשעשוע לדבר אל לב אזרחי ארה"ב. הקרב בין קרטר לרייגן נראה מרתק למדי ורבים מאוד הסתקרנו מעימות הבחירות שנערך ביניהם - אירוע הטלוויזיוני ההוא זכה לצפיית שיא של 80 מיליון צופים. קרטר ניסה להציג את עצמו כמבוגר האחראי אבל נראה מגוחך כאשר הזכיר את שיחותיו עם בתו בת ה-13 בנושאי המלחמה הקרה, בכל פעם שהוא תקף את רייגן ענה לו האחרון "הנה אתה מתחיל עוד פעם", ומעל הכל נאלץ קרטר להתמודד עם השאלה ששאל רייגן בפשטות את הציבור: "האם מצבכם טוב יותר היום מכפי שהוא היה לפני 4 שנים?". התשובה הייתה "לא", והמנצח היה רייגן.

1984:

כל מה שהיה צריך הציבור האמריקני אחרי שני עשורים שבהן אף נשיא לא שירת כהונה מלאה בת 8 שנים זה מעט יציבות פוליטית, ועם נשיא פופולרי כמו רונלד רייגן הוא קיבל את זה. הכהונה הראשונה של רייגן הייתה מלאת הצלחות: חצי שעה לאחר השבעתו שוחררו בני הערובה האמריקניים שהוחזקו בטהרן כל זמן שג'ימי קרטר נשא בתפקיד הנשיא, אמריקה הציגה לעולם עידן חדש במאבקה נגד ברית המועצות ורייגן דאג לכנות אותה "אימפריית הרשע", הכלכלה האמריקנית בתקופתו עלתה סוף סוף על המסלול הנכון, ואולי מעל לכל חשו האזרחים בארה"ב גאווה בפעם הראשונה זה זמן רב. גם ניסיון ההתנקשות בנשיא והעובדה שהוא שרד אותו הביאו לשיאי פופולריות עבורו. המועמד הדמוקרטי שהועמד מולו בבחירות, וולטר מונדייל, היה צריך לעבוד קשה כדי להוות תחרות לנשיא הפופולרי.

היה בכל זאת עניין אחד שהעסיק את האמריקנים - גילו של הנשיא. רייגן בן ה-73 היה הנשיא המבוגר ביותר בתולדות ארה"ב ובעימות הראשון שנערך בינו לבין מונדייל נראה הנשיא מעט מגומגם או מבולבל. הציבור בלאו הכי נתקל במספר הזדמנויות אחרות שבהן רעייתו של הנשיא מלמלה לאזנו מה לומר, והעימות הראשון חיזק את התפיסה. אנשיו של רייגן טענו כי הם העמיסו עליו פרטי מידע רבים וכי בעימות הבא "ניתן לרייגן להיות רייגן", וכך אכן קרה. בעימות השני בינו לבין מונדייל בן ה-56 נשאל הנשיא באופן מפורש האם הוא מטיל ספק ביכולתו לתפקד עקב גילו: "ממש לא", השיב רייגן, "ואני רוצה שתדעו שאני לא אהפוך את עניין הגיל לנושא של מערכת הבחירות. אין לי כוונה לנצל למטרות פוליטיות את צעירותו ואת חוסר ניסיונו של יריבי". האולם התפקע מצחוק, ו"המתקשר הגדול" הרגיע את ההמונים.

1988:

בתום שמונה שנים של רונלד רייגן הציבור האמריקני רצה עוד. גם פיגועי טרור קשים בלבנון נגד כוחות ארה"ב או שערוריית איראן-קונטראס שבמסגרתה מכר הממשל האמריקני נשק לאיראן באמצעות ישראל מתחת לפני השטח לא פגעו במעמדו הציבורי במהלך כהונתו השנייה. באחד הרגעים המדהימים באותה התקופה הודיע הנשיא לציבור שהוא "פשוט לא זוכר" האם הוא ידע על קיומה של הפרשה והציבור האמין לו. אולי הציבור רצה להאמין לו שכן בשונה מפרשת ווטרגייט, כאן בשערוריית "איראנגייט" הדברים נעשו למען שחרורם של נחתים אמריקנים שהוחזקו בלבנון וכדי לממן גורמי אופוזיציה בניקרגואה לטובתה של ארה"ב, ולא לטובתו האישית של הנשיא. ממשיך דרכו של רייגן בבחירות האלה היה סגן הנשיא שלו ג'ורג' בוש האב, בעוד במועמדות המפלגה הדמוקרטית זכה מייקל דוקאקיס.

בניגוד למספר עימותי עבר, לעימותי הבחירות בשנה הזו יוחסה הרבה פחות השפעה על התוצאות הסופיות. אבל לראשונה זכה עימות הסגנים לעניין כאשר התעמתו דן קווייל הרפובליקני ולויד בנסטן הדמוקרטי זה מול זה, בעוד קווייל נודע בעיקר כמשל וכשנינה ואילו בנסטן היה מנוסה בהרבה ממנו. בעימות ביניהם ניסה קווייל להשוות את עצמו לג'ון (ג'ק) קנדי שהיה חסר ניסיון כמוהו ולכך השיב לו בנסטן בציטוט מן המפורסמים בתולדות העימותים: "סנטור, אני שירתתי עם ג'ק קנדי, אני היכרתי את ג'ק קנדי, ג'ק קנדי היה חבר שלי. סנטור, אתה לא ג'ק קנדי". בעימות המועמדים לנשיאות הצליח דוקאקיס להוות תחרות טובה לבוש עד אשר הוא נשאל האם הוא יתמוך בעונש מוות למי שיאנוס וירצח את רעייתו. דוקאקיס, שהתנגד לעונש המוות, השיב במכניות ובכך תאם לתדמית האליטיסטית שהדביק לו יריבו.

1992:

כהונתו של ג'ורג' בוש כנשיא ארצות הברית הייתה הדבר הקרוב ביותר לכהונה שלישית עבור רונלד רייגן. בוש הצליח לקטוף את פירות ההצלחה של קודמו ואת מידת ההערצה אליו ולראשונה ארה"ב הפכה למעצמת העל היחידה לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות והיא אף הובילה כך את המתקפה נגד עיראק. הכלכלה האמריקנית במהלך כהונתו של רייגן חלחלה אל כל שכבות העם והולידה תרבות של עושר וחומריות, ולמול כך דאג בוש בנאומיו להבהיר: "קראו את שפתיי, לא אעלה מסים!". הוא כמובן העלה מסים. אחרי שנים רבות של "דינוזאורים" במערכת הפוליטית האמריקנית, בשנה הזו הפציע בתור המועמד הדמוקרטי לנשיאות ביל קלינטון כנציגו של דור חדש ולראשונה גם הוצג מועמד שלישי שהבטיח רפורמות שלטוניות מרחיקות לכת, רוס פרו, שהפך לחלק ממערכת הבחירות.

בעימותי הבחירות המשולשים בין בוש-קלינטון-פרו ניסה בוש להציג את ניסיונו הרב בתחום יחסי החוץ, אבל אף אחד ממצביעיו לא שכח לנשיא כיצד הוא הבטיח שלא להעלות מסים וכיצד הוא הפר את הבטחת הבחירות הכה-בולטת שלו. "זאת הכלכלה, טמבל" הייתה סיסמת הבחירות של קלינטון בתקופה שבה השפע הגדול התפוגג והמיתון חזר לחיי האמריקנים. בוש לא נתפס כמישהו שבכלל מבין את העם כאשר הוא נשאל באחד מהעימותים על ידי שואלת מהקהל כיצד החוב הלאומי משפיע עליו ברמה האישית. לא רק שבוש כשל לענות לאותה השואלת, או אפילו להבין אותה, הוא הציץ בשעונו בזמן שהיא דיברה ובכך הראה חוסר כבוד. קלינטון, מנגד, נראה צעיר ורענן והרבה יותר נגיש ולאחר פליפ-פלופ של המועמד השלישי פרו שפרש מהמירוץ וחזר אליו הצליח קלינטון לזכות בבחירות ולהדיח את הנשיא.

1996:

מזה שנים רבות לא היה לאמריקה נשיא או מועמד לנשיאות שלא היה נטוע עמוק בצד השמרני או בצד הליברלי של המפה כמו ביל קלינטון. רייגן-מונדייל היו שני הפכים וגם כך בוש-דוקאקיס, בעוד שכאשר קלינטון הדמוקרטי נכנס אל הבית הלבן הוא קידם רעיונות כלכליים שאינם בהכרח נטועים בשמאל המובהק ושהצליחו להותיר את ארה"ב למשך תקופה ארוכה בעידן של צמיחה כלכלית. עם זאת, תוכנית הדגל שלו שקודמה על ידי רעייתו הגברת הראשונה, רפורמת הבריאות המהפכנית, לא עברה את משוכת המחוקקים בשני בתי הקונגרס שנשלטו על ידי המפלגה שלו ואת השליטה בהם איבדו הדמוקרטים מאז ולכל יתר העשור. קלינטון אמנם נהנה מתדמית צעירה, אך גם מההשלכות השליליות שלה - רדיפת נשים ועישון סמים. רעייתו הילרי נתפסה כבעלת כוח משמעותי מאוד והנושא ליווה את הזוג עד לימים אלה.

קלינטון הגיע אל העימותים כשהוא ביתרון גדול על פני בוב דול בן ה-73 שנבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות. לעימותים ביניהם, שבהם לא השתתף המועמד השלישי רוס פרו שרץ פעם נוספת לנשיאות, לא יוחסה השפעה משמעותית על תוצאות מערכת הבחירות. אחד הנושאים שבכל זאת עלו בעימות, וששיקף את אחד ההבדלים הבולטים בין שני המועמדים, היה עניין הגיל. מעבר לכך, העימותים ומערכת הבחירות כולה היוו למעשה מעין משאל עם על מדיניותו של קלינטון ועל דרכו, ולכן הבחירות לא עניינו את ההמונים - שיעור ההשתתפות של אזרחי ארה"ב בבחירות היה הנמוך ביותר מזה עשרות שנים. קלינטון לבסוף זכה במשאל העם והוא ניצח את דול והמשיך לכהן עוד ארבע שנים בבית הלבן, בכך הוא הפך לנשיא הדמוקרטי הראשון שהצליח לעשות את זה מאז ימיו של פרנקלין רוזוולט.

2000:

הקדנציה השנייה של ביל קלינטון הייתה עמוסת שערוריות שבראשן סקנדל מוניקה לווינסקי. בשיאה של השערורייה פתח הקונגרס בהליך הדחה נגד הנשיא המכהן באשמת מסירת עדות שקר ("לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזו, הגברת לווינסקי") אך המאבקים הללו נותרו פוליטיים בעיקרם ולקלינטון הם לא הזיקו והסתיימו בלא כלום. המצב הכלכלי היה טוב ואפילו המצב הבינלאומי היה כזה, אולי אופטימיות של סוף המילניום, ואת הכהונה שלו בבית הלבן סיים קלינטון עם שיעורי תמיכה גבוהים למדי שדמו לאלה שהשיג רונלד רייגן. היה טבעי שסגנו אל גור ינסה להתמודד על הנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בדומה להצלחה של הזוג רייגן-בוש, והוא נועד לעשות זאת מול מי שלבסוף נבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות באותה השנה - ג'ורג' בוש הבן. המאבק הפך להיות אחד הצמודים בהיסטוריה.

אל העימותים הגיעו שני המועמדים עם חסרונות בולטים, בוש היה חסר ניסיון מוחלט בתחום יחסי החוץ בעוד גור נתפס לעתים כמתנשא וכיהיר. לעימות הראשון ביניהם הגיע ציבור הצופים תחת ההבנה שלגור צפוי ניצחון קל ומתוך סטנדרט נמוך עבור בוש, אך הכל הופתעו מיכולותיו של בוש והוא למעשה הוגדר כמנצח והחל להוביל בסקרים. בעימות אחר יכלו אזרחי ארה"ב לראות על מסך הטלוויזיה המפוצל שלהם כיצד בכל זמן שבוש מדבר גור מגלגל את עיניו או נאנח במה שהיה בו מידה רבה של זלזול והתנשאות. בעימות השלישי ביניהם, שנערך במתכונת של שאלות מהקהל, ניסה גור לפתח דמות יותר קשיחה וכאשר בוש השיב לאחת השאלות נעמד גור על רגליו ופסע בצורה מעין-מאיימת לעבר בוש - האחרון הניד את ראשו לעברו בביטול וגרר גל צחוק בקהל. הניצחון, השנוי במחלוקת, היה של בוש.

2004:

לא היה דבר בולט או מובהק יותר בקדנציה הראשונה של ג'ורג' בוש, ואולי בעשרות השנים האחרונות בכלל, מאשר פיגועי ה-11 בספטמבר. בתור נשיא שעד היום קשה להעריך האם הוא באמת נבחר על ידי רוב העם, נהנה בוש מיד לאחר המתקפה מקפיצה ענקית בסקרים שביטלו כל ספק באשר לעמידת העם מאחוריו והתגובות הספונטניות שלו נראו לציבור האמריקני כפטריוטיות וכטובות. החלטתו לפלוש לאפגניסטן, ולעיראק, ולפקיסטן, נראו בזמן אמת הדרך הנכונה להגיב למתקפה והמלחמות הללו זכו לתמיכת רוב הציבור ולאישור הקונגרס. רק לקראת מערכת הבחירות הזו החלה עמדת הציבור להסתובב וההתנגדות הציבורית ובמערכת הפוליטית החלה לגדול. המועמד הדמוקרטי הנבחר ג'ון קרי לא היה ממחנה המתנגדים אך בתוך מפלגתו גברו קולות המחאה על אופן ניהול המלחמות.

המירוץ בין בוש לקרי היה צמוד למדי לאורך כל מערכת הבחירות, ולעימותי הבחירות היו חלק בנדנדה בנתוני הסקרים של השניים. בעימות הראשון ביניהם תקף קרי את בוש ואת ניהולה של המלחמה בטרור במה שהרגיז את בוש וגרם לו להזעיף פנים. באחת ההזדמנויות טען קרי כי מלבד אוסטרליה ובריטניה אף מדינה אחרת לא הצטרפה לקואליציה של ארה"ב נגד עיראק, ולכך השיב בוש בצורה חצי-ילדותית: "שכחת את פולין". לאחר העימות נהנה קרי מיתרון בסקרים שנעלמו וחזרו לאורך העימותים הבאים. בסופו של דבר פרסם אוסמה בן-לאדן סרטון וידאו 4 ימים לפני הבחירות שבו לגלג על ארה"ב ושלו מיוחסת ההשפעה המהותית שהביאה לניצחון של בוש ברגע האחרון.

2008:

בקדנציה השנייה של בוש לא רק שנושאי הביטחון הפכו יותר ויותר נוראיים מבחינת האמריקנים, בעיראק הם כבר איבדו אלפי חיילים בחיפוש אחר נשק להשמדה המונית שלא היה קיים, גם נושאי הכלכלה חזרו לדיון הציבורי לאחר התמוטטות שוק המשכנתאות האמריקני והתפתחות המשבר הכלכלי העולמי, אחד מהנושאים העיקריים שעלו לדיון במערכת הבחירות של השנה הזו. המועמד הרפובליקני הנבחר היה ג'ון מקיין שהצליח בלי קושי רב לזכות במועמדות מפלגתו, בעוד המועמד הדמוקרטי הנבחר היה ברק אובמה לאחר קרב עיקש מול הגברת הראשונה לשעבר הילרי קלינטון. במערכת הבחירות הזו ניסה מקיין הישיש לבדל את עצמו מהנשיא היוצא, בעוד אובמה הצעיר והאפרו-אמריקני העמיד קמפיין בחירות היסטורי שעשה שימוש ברשתות החברתיות תחת הסיסמה "תקווה" או "כן, אנחנו יכולים".

אל מול נושאי החוץ והכלכלה היה ברור שלרפובליקנים יהיה קושי להתמודד מול הדמוקרטים, אך מקיין דאג להפנות את אור הזרקורים לעבר ניסיונו הצבאי והפוליטי. הבחירה שלו בשרה פיילין כסגניתו, עם זאת, לא הועילה לו בכך. לראשונה בהיסטוריה זכה עימות הסגנים של פיילין מול ג'ו ביידן לנתוני צפייה גבוהים יותר מהעימותים הנשיאותיים. הכל ידעו שלשניים הללו יש "פה גדול" וההצגה שלהם הפכה להיות אחת הטובות בעיר - במיוחד לאחר שפיילין הצליחה להרשים את הציבור. מנגד, בעימותים הכלליים התבלטה בעיקר ההמחשה שאותה העלה לראשונה מקיין, אך בה עשה אובמה שימוש מושכל, בדמותו של "ג'ו השרברב" בתור אמריקני ממוצע. השרברב אמנם הודיע על תמיכתו במקיין, אך חלקים אחרים של אמריקה שכבר שנים חשו שהם לא באו לידי ביטוי יצאו בהמוניהם והביאו את הניצחון לאובמה.

2012:

הצפי הגדול מברק אובמה לתקן את כל המשבר הכלכלי לא בא לידי סיפוק לאחר שבמהלך הקדנציה הראשונה שלו שיעורי האבטלה בארצות הברית נותרו גבוהים והמיתון המשיך להכות במעמד הביניים האמריקני. היריבות הפוליטית בין שני המחנות בארה"ב הגיעו לידי שיא היסטורי בתקופה הזו, אך למרות הכל הצליח אובמה ליישם כמה מהרעיונות שלו בזכות הניצחון המוחץ שלו ושל מפלגתו במערכת הבחירות הקודמת - לנשיאות ולקונגרס. בדרך הזה הוא העביר את רפורמת הבריאות שלו ברוב מיוחס, חילץ את חברות תעשיית הרכב המתמוטטות והחל להוציא את כוחותיה של ארה"ב מעיראק ומאפגניסטן כהבטחת הבחירות שלו. המצב הכלכלי, עם זאת, לא השתנה מקצה לקצה. מול זה הצליח איש העסקים מיט רומני לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולהבטיח להיות זה שיביא את השינוי.

בעימות הראשון שנערך בין אובמה לרומני בא המועמד הרפובליקני במלוא עצמתו לידי ביטוי. הוא הציג בעימות את תוכניתו הכלכלית המלאה למול מה שנראה כהופעה חלשה של הנשיא המכהן שכמעט ולא היה נוכח, במה שהביא להכתרתו הברורה כמנצח ושהעלה אותו לאחר מכן אל ראש הסקרים לזמן מה. בעימותים הבאים, עם זאת, המצב התאזן במעט. רגע אחד שהתבלט במיוחד מעימותי הבחירות ההן היה כאשר שני המועמדים הופיעו בעימות אנרגטי בסגנון "אסיפת תושבים" ודנו בשאלה האם אובמה כינה את הפיגוע בשגרירות ארה"ב בלוב בתור "מתקפת טרור", עד שמנחת העימות התערבה בשיח וסתרה בזמן אמת את אחת העובדות שציין רומני בנושא. התערבותה של המנחה עוררה רעש גדול. במערכת הבחירות הזו, שהייתה צמודה יותר מקודמתה, ניצח לבסוף אובמה וזכה בכהונה שנייה.