זאת אחת השאלות שאני נשאל מעת לעת על ידי כל מיני אנשים - מה קרה לסיקור של בחירות אמצע הקנדציה?. כל מי שעקב אחריי הכיר את הנוהג שפיתחתי עם הזמן לסקר את מערכות הבחירות בארצות הברית.
הנוהג הזה התחיל באופן מעשי במערכת הבחירות לנשיאות של שנת 2012, אז פרסמתי פוסטים תקופתיים בפורום "Rotter.net" כדי לעקוב אחר מערכת הבחירות. ההנחה שלי בזמנו הייתה כי הפוסטים הללו יתרמו בשני מישורים לקהל הגולשים שקרא אותם - האחד, באמצעות העברת מידע על המתחולל במערכת הבחירות בארה"ב; והשני, היותר חשוב, באמצעות הסבר בגובה העיניים על עצם שיטת הבחירות וכל תהליך הבחירה שם.
באותה התקופה כמות הישראלים שהיו "מכורים" לפוליטיקה אמריקנית הייתה נמוכה, ובמידה מסוימת הייתה נמוכה גם רמת הידע בנושא. אלקטורים, צירים, אסיפות בחירה וכדומה, היו מונחים זרים לאותם ישראלים שלא נהגו לעקוב אחר מערכות הבחירות בארה"ב באופן שוטף. גם הסיקור החדשותי שכן היה קיים בארץ, ובו הסתפק הרוב, התמקד בהעברת מידע ולא בהסבר. כיצד מתנהלות ועידות המפלגות? איך פועלת אסיפת הבחירות באיווה? מהם צירי-על ומה קורה במקרה של שוויון באלקטורים? - אלה שאלות שברוב המקרים לא מצאו מענה בסיקור החדשותי הרגיל. זה היה מבחינתי התפקיד שלי בסיקור השוטף של מערכת הבחירות, לעשות סדר במירוץ די סבוך וארוך.
שנתיים לאחר מכן, בבחירות האמצע של שנת 2014, נזדמנה לנו מערכת הבחירות לקונגרס ובה יכולנו לבצע שוב את אותו הדבר. הפעם הועבר המוקד אל המירוצים לסנאט, לבית הנבחרים ולשלל התפקידים המקומיים, וכך נוצרה סיבה מספיק טובה לצלול אל תוך מערכת הבחירות ההיא ולהביא לגולשים פן נוסף של הפוליטיקה האמריקנית, זו שמאז ומעולם לא הסתכמה אך ורק בבית הלבן. מבחינתי זה בהחלט היה סיקור מרתק.
אבל אז הגיעה 2016.
בשלב הזה העניין שייצרה הפוליטיקה האמריקנית החל לגבור, אצלנו בארץ במיוחד, באופן דרמטי. לא רק בקרב העיתונאים שדיווחו על המתחולל במערכת הבחירות במידה גבוהה יותר מאשר בעבר, אלא גם בקרב הציבור הישראלי שהרווה את צמאונו משטף המידע הבלתי נגמר. זה הרי ברור, היה במערכת הבחירות אקשן שעורר את תשומת לבם של אלה שמעולם לא חשבו עד אז להתעניין בפוליטיקה אמריקנית, או פוליטיקה בכלל.
וממש במקביל לכך עלתה קרנה של הפוליטיקה האמריקנית גם בזכות סדרות טלוויזיה פופולריות שהטמיעו גם הן את התשוקה לנושא בקרב ישראלים רבים. אני אישית נתקלתי ביותר ויותר אנשים שנהיו בקיאים בעניינים האלה - מסתבר שכל מה שנדרש להם זה בסך הכל צפייה ב"בית הקלפים". לא צריך היסטוריה, ידע, הבנה או ניסיון. התפתחויות כאלה, כפי שאפשר להבין, העמידו בצל כל ניסיון לשחזר את הסיקור המתמשך ממערכות הבחירות הקודמות.
- - -
2016 גם הייתה חריגה מבחינת ההתנהלות שלה. דונלד טראמפ הצליח לשבור כמה מוסכמות במירוץ שלו אל הבית הלבן, ובכך הוא ביטל הרבה מהאפשרות "להסביר" את מערכת הבחירות ההיא. מסתבר שאכן לא צריך היסטוריה, ידע, הבנה או ניסיון. מי היה יכול להסביר את מערכת הבחירות ההיא ומי בכלל הצליח להסביר אותה בדיעבד?
בבוקר שבו טראמפ זכה בנשיאות אני סיכמתי את המירוץ שלו כאשר כתבתי כי הוא "הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולקבוע היסטוריה יוצאת דופן בתום מערכת בחירות חסרת תקדים עם זכייתו במירוץ נגד כל הסוקרים, הפרשנים, הממסד, התקשורת וכל היריבים הפוליטיים". זה באמת היה המצב. ואל המשפט ההוא קיפלתי גם את אחד הבולטים שבטועים ההם, לפחות מבחינת מי שקרא אותי - אני בעצמי. תמיד רציתי להסביר את הסיבות לטעות הזאת, או לכל הפחות לדייק אותה למה שהיא הייתה בפועל, הערכה שהוא לא יזכה בפריימריז הרפובליקניים, אבל הנחתי שמכתב כזה ייצא צדקני ומיותר. כבר היה עדיף להשאיר את הטעות תלויה באוויר כמו שהיא. לא נורא. טעה, טעות, טועים.
ובכל זאת, ברגע שביצעתי את הטעות הזו והתחייבתי בפני אחד הגולשים ב"רוטר" כי טראמפ לא יזכה במועמדות הרפובליקנית, היה לי ברור שקוראים רבים יאבדו אמון בסיקור הזה. כאשר טראמפ דווקא זכה במועמדות הרפובליקנית לנשיאות, בקיץ ההוא, אני כתבתי את הפוסט האחרון שלי ב"רוטר" לגבי מערכת הבחירות והעברתי את הסיקור שלה אל הבלוג הנוכחי רק עבור מי שבכל זאת מתעקש להמשיך ולעקוב אחריי. הבעיה הייתה נגמרת אלמלא תוצאות הבחירות הכלליות היו מוכיחות כשל הרבה יותר עמוק בסיקור המקובל של מערכות הבחירות הללו (סקרים, סקרים, סקרים).
- - -
כאן צצה בעיה חדשה, שהשפיעה גם על המשך הסיקור פה בבלוג הזה. אם בתחילת הדרך עוד חשבנו שהבחירות של 2016 התנהלו בצורה חריגה אך הדברים יירגעו בהמשך, הרי כעת אנחנו יכולים להעיד שהמצב ממש לא כך. הפוליטיקה האמריקנית סוערת כיום יותר מתמיד, והניצחון של טראמפ בפריימריז ובבחירות רק הגביר את חוסר האמון כנגד כל מה שמדווח עליו ויצר את אחד המונחים החשובים של ימינו - פייק ניוז. המונח הזה לא מוטח כנגד עיתונאים ספציפיים על פי קריטריונים כל שהם אלא נועד לשקף הלך רוח כללי הרבה יותר, וככזה קשה לבקר אותו או להתגונן מפניו.
אם נוסיף לכך את ביטויו של עידן הרשתות החברתיות ביכולת החדשה, או שמא בצורך החדש, ללכוד ידיעות חדשותיות לפי טעם אישי או דעה פוליטית מוכתבת מראש, הרי שאיבדנו כל צורך בסיקור חדשותי רגיל. "בחירת צד", עד כמה שהיא נראית הזויה כשהיא מתבצעת כלפי מערכת פוליטית במרחק 10 אלף ק"מ מארצנו, הולידה גם היא השקעה רגשית מצד לא מעט ישראלים במתחולל בפוליטיקה האמריקנית וביטלה כל יכולת לעסוק בנושא כסתם מתבוננים מהצד. בדברים האלה, יובהר, אין איזו הטחת אשמה כלפי מישהו, אלא רק ציון המציאות כפי שנראית לי.
המשמעות של כל הסיבות לעיל - מהבקיאות הגוברת (האמיתית או המדומה) של הציבור הישראלי בפוליטיקה אמריקנית, דרך הטעות שלי בהתייחס לתוצאות הפריימריז ואופן הסיקור הבעייתי בהמשך, ועד הקושי לדווח על הנושאים הללו בעידן של טראמפ - היא אחת: אני לא מוצא כרגע טעם להמשיך לסקר את הפוליטיקה האמריקנית.
אני בטוח שזה יעבור בהמשך. אבל עד אז הכוונה שלי היא לא לסקר את בחירות האמצע של 2018, וסביר להניח שגם לא אדווח על הבחירות לנשיאות של 2020. ומה מעבר לכך? אני למדתי שלא כדאי להתנבא.
הנוהג הזה התחיל באופן מעשי במערכת הבחירות לנשיאות של שנת 2012, אז פרסמתי פוסטים תקופתיים בפורום "Rotter.net" כדי לעקוב אחר מערכת הבחירות. ההנחה שלי בזמנו הייתה כי הפוסטים הללו יתרמו בשני מישורים לקהל הגולשים שקרא אותם - האחד, באמצעות העברת מידע על המתחולל במערכת הבחירות בארה"ב; והשני, היותר חשוב, באמצעות הסבר בגובה העיניים על עצם שיטת הבחירות וכל תהליך הבחירה שם.
באותה התקופה כמות הישראלים שהיו "מכורים" לפוליטיקה אמריקנית הייתה נמוכה, ובמידה מסוימת הייתה נמוכה גם רמת הידע בנושא. אלקטורים, צירים, אסיפות בחירה וכדומה, היו מונחים זרים לאותם ישראלים שלא נהגו לעקוב אחר מערכות הבחירות בארה"ב באופן שוטף. גם הסיקור החדשותי שכן היה קיים בארץ, ובו הסתפק הרוב, התמקד בהעברת מידע ולא בהסבר. כיצד מתנהלות ועידות המפלגות? איך פועלת אסיפת הבחירות באיווה? מהם צירי-על ומה קורה במקרה של שוויון באלקטורים? - אלה שאלות שברוב המקרים לא מצאו מענה בסיקור החדשותי הרגיל. זה היה מבחינתי התפקיד שלי בסיקור השוטף של מערכת הבחירות, לעשות סדר במירוץ די סבוך וארוך.
שנתיים לאחר מכן, בבחירות האמצע של שנת 2014, נזדמנה לנו מערכת הבחירות לקונגרס ובה יכולנו לבצע שוב את אותו הדבר. הפעם הועבר המוקד אל המירוצים לסנאט, לבית הנבחרים ולשלל התפקידים המקומיים, וכך נוצרה סיבה מספיק טובה לצלול אל תוך מערכת הבחירות ההיא ולהביא לגולשים פן נוסף של הפוליטיקה האמריקנית, זו שמאז ומעולם לא הסתכמה אך ורק בבית הלבן. מבחינתי זה בהחלט היה סיקור מרתק.
אבל אז הגיעה 2016.
בשלב הזה העניין שייצרה הפוליטיקה האמריקנית החל לגבור, אצלנו בארץ במיוחד, באופן דרמטי. לא רק בקרב העיתונאים שדיווחו על המתחולל במערכת הבחירות במידה גבוהה יותר מאשר בעבר, אלא גם בקרב הציבור הישראלי שהרווה את צמאונו משטף המידע הבלתי נגמר. זה הרי ברור, היה במערכת הבחירות אקשן שעורר את תשומת לבם של אלה שמעולם לא חשבו עד אז להתעניין בפוליטיקה אמריקנית, או פוליטיקה בכלל.
וממש במקביל לכך עלתה קרנה של הפוליטיקה האמריקנית גם בזכות סדרות טלוויזיה פופולריות שהטמיעו גם הן את התשוקה לנושא בקרב ישראלים רבים. אני אישית נתקלתי ביותר ויותר אנשים שנהיו בקיאים בעניינים האלה - מסתבר שכל מה שנדרש להם זה בסך הכל צפייה ב"בית הקלפים". לא צריך היסטוריה, ידע, הבנה או ניסיון. התפתחויות כאלה, כפי שאפשר להבין, העמידו בצל כל ניסיון לשחזר את הסיקור המתמשך ממערכות הבחירות הקודמות.
- - -
2016 גם הייתה חריגה מבחינת ההתנהלות שלה. דונלד טראמפ הצליח לשבור כמה מוסכמות במירוץ שלו אל הבית הלבן, ובכך הוא ביטל הרבה מהאפשרות "להסביר" את מערכת הבחירות ההיא. מסתבר שאכן לא צריך היסטוריה, ידע, הבנה או ניסיון. מי היה יכול להסביר את מערכת הבחירות ההיא ומי בכלל הצליח להסביר אותה בדיעבד?
בבוקר שבו טראמפ זכה בנשיאות אני סיכמתי את המירוץ שלו כאשר כתבתי כי הוא "הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולקבוע היסטוריה יוצאת דופן בתום מערכת בחירות חסרת תקדים עם זכייתו במירוץ נגד כל הסוקרים, הפרשנים, הממסד, התקשורת וכל היריבים הפוליטיים". זה באמת היה המצב. ואל המשפט ההוא קיפלתי גם את אחד הבולטים שבטועים ההם, לפחות מבחינת מי שקרא אותי - אני בעצמי. תמיד רציתי להסביר את הסיבות לטעות הזאת, או לכל הפחות לדייק אותה למה שהיא הייתה בפועל, הערכה שהוא לא יזכה בפריימריז הרפובליקניים, אבל הנחתי שמכתב כזה ייצא צדקני ומיותר. כבר היה עדיף להשאיר את הטעות תלויה באוויר כמו שהיא. לא נורא. טעה, טעות, טועים.
ובכל זאת, ברגע שביצעתי את הטעות הזו והתחייבתי בפני אחד הגולשים ב"רוטר" כי טראמפ לא יזכה במועמדות הרפובליקנית, היה לי ברור שקוראים רבים יאבדו אמון בסיקור הזה. כאשר טראמפ דווקא זכה במועמדות הרפובליקנית לנשיאות, בקיץ ההוא, אני כתבתי את הפוסט האחרון שלי ב"רוטר" לגבי מערכת הבחירות והעברתי את הסיקור שלה אל הבלוג הנוכחי רק עבור מי שבכל זאת מתעקש להמשיך ולעקוב אחריי. הבעיה הייתה נגמרת אלמלא תוצאות הבחירות הכלליות היו מוכיחות כשל הרבה יותר עמוק בסיקור המקובל של מערכות הבחירות הללו (סקרים, סקרים, סקרים).
- - -
כאן צצה בעיה חדשה, שהשפיעה גם על המשך הסיקור פה בבלוג הזה. אם בתחילת הדרך עוד חשבנו שהבחירות של 2016 התנהלו בצורה חריגה אך הדברים יירגעו בהמשך, הרי כעת אנחנו יכולים להעיד שהמצב ממש לא כך. הפוליטיקה האמריקנית סוערת כיום יותר מתמיד, והניצחון של טראמפ בפריימריז ובבחירות רק הגביר את חוסר האמון כנגד כל מה שמדווח עליו ויצר את אחד המונחים החשובים של ימינו - פייק ניוז. המונח הזה לא מוטח כנגד עיתונאים ספציפיים על פי קריטריונים כל שהם אלא נועד לשקף הלך רוח כללי הרבה יותר, וככזה קשה לבקר אותו או להתגונן מפניו.
אם נוסיף לכך את ביטויו של עידן הרשתות החברתיות ביכולת החדשה, או שמא בצורך החדש, ללכוד ידיעות חדשותיות לפי טעם אישי או דעה פוליטית מוכתבת מראש, הרי שאיבדנו כל צורך בסיקור חדשותי רגיל. "בחירת צד", עד כמה שהיא נראית הזויה כשהיא מתבצעת כלפי מערכת פוליטית במרחק 10 אלף ק"מ מארצנו, הולידה גם היא השקעה רגשית מצד לא מעט ישראלים במתחולל בפוליטיקה האמריקנית וביטלה כל יכולת לעסוק בנושא כסתם מתבוננים מהצד. בדברים האלה, יובהר, אין איזו הטחת אשמה כלפי מישהו, אלא רק ציון המציאות כפי שנראית לי.
המשמעות של כל הסיבות לעיל - מהבקיאות הגוברת (האמיתית או המדומה) של הציבור הישראלי בפוליטיקה אמריקנית, דרך הטעות שלי בהתייחס לתוצאות הפריימריז ואופן הסיקור הבעייתי בהמשך, ועד הקושי לדווח על הנושאים הללו בעידן של טראמפ - היא אחת: אני לא מוצא כרגע טעם להמשיך לסקר את הפוליטיקה האמריקנית.
אני בטוח שזה יעבור בהמשך. אבל עד אז הכוונה שלי היא לא לסקר את בחירות האמצע של 2018, וסביר להניח שגם לא אדווח על הבחירות לנשיאות של 2020. ומה מעבר לכך? אני למדתי שלא כדאי להתנבא.