עוד שבוע חלף. השבוע ראו האמריקנים את נושאי הביטחון חוזרים לראש הכותרות עם חיסולו של מנהיג דעאש ועם משלוח של אלפי חיילים למזרח אירופה. האג'נדה של ביידן תקועה וטראמפ חזר לשלוט בחדשות. בתחומי התקשורת ראינו שורה של ידיעות משמעותיות - מהתפטרותו של ג'ף צוקר כנשיא CNN ועד סערת וופי גולדברג.
פנס נגד טראמפ
גם אחרי שנה שלמה של ג'ו ביידן - שוב טראמפ בכותרות, שוב שערוריה חדשה. אלא שהפעם היה משהו שונה. רואים את צילום המסך לעיל? הוא ממחיש את היקף הסיקור של החלטת סגן הנשיא לשעבר מייק פנס לצאת בפומבי נגד דונלד טראמפ. השבוע הזה כולו עמד בסימן השבר המפלג את המפלגה הרפובליקנית.
טראמפ על הבמה: למדנו לפני שבועיים שטראמפ מתכנן לחזור לזירה עם 2 עצרות בחירות בחודש, ואכן קיבלנו בסופ"ש שעבר את עצרת הבחירות השנייה שלו לשנה זו - הפעם בטקסס. התקשורת האמריקנית, גם Fox News, לא מסקרת את האירועים האלה ובוודאי לא מעבירה אותם בשידור חי כפי שנהגה לעשות עד 2016. אבל אין זה אומר שהאופי של טראמפ על הבמה משתנה בשל כך. העצרת בטקסס דווקא סיפקה כותרות.
השערוריה התורנית: טראמפ טען על הבמה בטקסס שהוא יעניק חנינה לכל המפגינים שהיו מעורבים באירועי ה-6 בינואר (ההסתערות על הקונגרס) אם הוא ייבחר מחדש. יום למחרת הוא טען בהודעה רשמית שסגנו לשעבר מייק פנס היה צריך לבטל את תוצאות הבחירות לנשיאות ולהכתיר אותו כמנצח. שני הדברים עוררו סערה פוליטית שנמשכה לאורך השבוע. שנה שלמה עברה תחת נשיא חדש, אך זה הקודם עדיין שולט בכותרות.
ביקורת רבתית: דברי טראמפ עוררו ביקורת מכל המחנה הדמוקרטי, כצפוי, אבל הפעם הגדיש טראמפ את הסאה גם עבור רפובליקנים בכירים כמו מיטש מקונל ולינדזי גרהאם. מקונל אמר לעיתונאים שהוא מתנגד לקיצור עונשם של המסתערים על הקונגרס. גרהאם, בעל בערית של טראמפ, אמר בראיון עיתונאי שדבריו "לא ראויים" וסירב להביע תמיכה באנשים ש"טימאו את הקונגרס". טראמפ, בתגובה, הצליף בשניהם - את מקונל הוא כינה "עורב" ואת גרהאם הוא כינה "RINO" (ראשי תיבות של Republican In Name Only).
פנס נגד טראמפ: אך הביקורת המרכזית הגיעה דווקא מסגן הנשיא לשעבר מייק פנס שנשא נאום בועידה שמרנית שנערכה בפלורידה ביום שישי וקבע מפורשות ש"הנשיא טראמפ טועה. אני לי זכות להפוך את תוצאות הבחירות". הוא המשיך וטען ש"הנשיאות שייכת לעם האמריקני, ולו לבדו. אין רעיון יותר 'לא-אמריקני' מהתחושה שאדם אחד יכול לבחור את הנשיא. תחת החוקה אין לי זכות לשנות את תוצאות הבחירות, ולקמלה האריס לא תהיה הזכות להפוך את התוצאות כאשר אנחנו נביס אותם ב-2024". בשלב הזה נשמעו מחיאות כפיים באולם.
בראש הכותרות: הדברים של פנס זכו לסיקור תקשורתי רחב היקף. זו לא הפעם הראשונה שהוא חולק על טראמפ בפומבי, אבל זו כן הייתה הביקורת החריפה ביותר שפנס הוציא מפיו נגד הבוס שלו לשעבר. מדוע הוא עשה זאת? הניחוש הברור הוא שפנס בונה את עצמו כמועמד לנשיאות. פנס אף אמר ש"אנחנו נביס אותם ב-2024", מבלי להסביר מי זה "אנחנו" - שהרי אף אחד לא מצפה שטרמאפ יבחר בו שוב לתפקיד הסגן. מן הצד השני זכה פנס לביקורת מהצד הדמוקרטי על כך שלא "הלך עד הסוף" בהפרכת הטיעון המרכזי של טראמפ שהבחירות זויפו. רבים מהדמוקרטים היו רוצים לראות את פנס מעיד בפני הקונגרס לגבי אירועי הפריצה לקפיטול.
מאבק פנימי: במקביל לכל זה החליטה הועידה הרפובליקנית הלאומית (RNC) ביום שישי לגנות באופן רשמי את חברי הקונגרס הרפובליקנים ליז צ'ייני ואדם קינזינגר בשל חברותם ב"ועדת ה-6 בינואר" - אותה ועדה מיוחדת החוקרת את אירועי ההסתערות על הקונגרס. הרפובליקנים מחרימים את הועדה הזו, ורק צ'ייני וקינזינגר הסכימו להשתתף בה לאחר שהם הצביעו בעד ההדחה של טראמפ בשנה שעברה. מספר רפובליקנים בכירים יצאו להגנת צ'ייני וקינזינגר וביקרו את החלטת הגינוי של ה-RNC. כל האירועים האלה ממחישים עד כמה השיח הפנימי במפלגה הרפובליקנית עדיין סובב סביב טראמפ ועד כמה המפלגה עדיין חלוקה בין תומכיו למתנגדיו.
סערת וופי גולדברג
התקשורת האמריקנית סיפקה בשבוע החולף כמה כותרות - התפטרותו של נשיא CNN ג'ף צוקר, מאבקי ספוטיפיי מול ג'ו רוגן, סערת וופי גולדברג, וסיקור הפרישה של טום בריידי. נעסוק כאן דווקא בסערת וופי גולדברג בשל העובדה שהיא שלטה בכותרות בישראל ובארה"ב ובשל העובדה שאפשר להסיק ממנה דבר או שניים.
התקרית: התקרית התרחשה במהלך דיון בתוכנית "The View" שעסקה בהחלטה של מחוז אחד בטנסי להסיר את הספר "מאוס: סיפורו של ניצול" מנושאי הלימוד בבתי הספר. וופי גולדברג, שמשתתפת באופן קבוע בתוכנית, קבעה ש"השואה לא קשורה לגזע" אלא נוגעת ל"חוסר אנושיות". היא הוסיפה ש"שני הצדדים היו לבנים".
ההחרפה: גולדברג התראיינה באותו היום לתוכנית הלילה של סטיבן קולבר, אך שם היא חפרה לעצמה בור יותר עמוק עם שורת ציטוטים בעייתיים - "גזע זה משהו שאפשר לראות" / "אם ה-KKK יראו אותי ברחוב עם יהודי, אני זו שאצטרך לרוץ" / "הנאצים היו צריכים לחפש יהודים" / "רוב הנאצים ורוב קורבנותיהם היו לבנים".
ההתנצלות: לבסוף התנצלה גולדברג בתוכנית שלמחרת והביעה חרטה על הפגיעה שיצרה. היא הזמינה לאולפן את ג'ונתן גרינלבט מ"הליגה נגד השמצה" לשיח בנושא, ושם הוא הסביר לה מדוע השואה היא עניין גזעני. הוא קיבל את התנצלותה ואף ניצל את המאורע כדי לקדם את השיח בנושא בכלי תקשורת נוספים.
גולדברג: וופי גולדברג מאוד פופולרית בארה"ב. היא בין הבודדות שזכו ב-EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני). היא משתתפת ב"The View" כבר 15 שנה. היא ממש לא נתפסת כאנטישמית, אך התקרית הנוכחית העלתה מחדש את התהיה סביב השם "גולדברג" בו היא בחרה בצעירותה (שמה המקורי הוא קרין איליין ג'ונסון).
התוכנית: "The View" היא תוכנית מצליחה מבית מדרשה של העיתונאית ברברה וולטרס. הרעיון המקורי לפני 25 שנה היה לתת לקבוצת נשים לדון בענייני היום בצורה חופשית. התוכנית מופקת על ידי ABC News, על אף שהיא איננה תוכנית חדשותית, ולכן היא מעוררת מדי פעם ביקורת פנימית אצל אנשי החדשות.
ההשעייה: ברשת ABC לא הסתפקו בהתנצלות, וגם לא הסתפקו בקבלת ההתנצלות מצד הליגה נגד השמצה. מנכ"לית חטיבת החדשות של הרשת הודיעה על השעייתה של גולדברג לשבועיים. הצעד החריף הרים גבות בתעשייה, ולפי אחד הדיווחים הוא גרם גם לכעס מצדה של גולדברג שמאיימת לנטוש את התוכנית.
תרבות הביטול: באורח די מדהים נעמדו עיתונאים מימין ומשמאל להגנתה של גולדברג מול החלטת ההשעייה. מגישי הפריים של Fox News ראו בזה עוד רכיב נוסף של "תרבות הביטול" וחוסר הסובלנות לטעויות. מגישי הבוקר של MSNBC תהו גם הם האם "תרבות הביטול" לא הרחיקה לכת יותר מדי. אחידות נדירה בין ימין לשמאל.
יחסי שחורים-יהודים:
אבל הסיפור המרכזי שאפשר לגזור מהסערה התורנית הזו לא נוגע לוופי גולדברג או לבורות המדהימה שהיא הפגינה. היא, מן הסתם, הבינה את הטעות ולא תחזור עליה שנית. דבריה הם בכל זאת הזדמנות להשליך זרקור לנושא הרבה יותר חשוב - מורכבות היחסים שבין יהודים לשחורים בארה"ב של ימינו.
בעשורים האחרונים אנו עדים למידת ריחוק הולכת וגדלה בין שתי הקהילות הללו. מידת ריחוק הבולטת במיוחד על רקע העובדה שהיהודים והשחורים בארה"ב היו בעבר חלק מ"קואליציית מיעוטים" בעלת אינטרסים משותפים בשנות המאבק לזכויות האזרח. בשנים ההם גם היהודים בארה"ב סבלו מאפליה בכניסה לאקדמיה, לתקשורת ולפוליטיקה. החבירה שלהם למיעוט האפרו-אמריקני נועדה לייצר מעין "ברית מצורעים".
אלא שמאז הדברים השתנו, והיהודים בארה"ב נמצאים היום במקום אחר. ה"ברית" עם השחורים, שמעולם לא כללה תחושה אמיתית של אחדות גורל, נפרמה ברגע שהקהילה היהודית החלה לזכות בהצלחה. רבים מבני הקהילה הגיעו לפסגות בתחומי הכלכלה והבידור, ומרגע שהוסרה מעליהם תקרת הזכוכית הם זכו למימוש עצמי גלוי. לאוכלוסייה היהודית גם היה יתרון בדמות הקשר ההולך ומעמיק בין ישראל לבין ארה"ב ששטף את הפוליטיקה האמריקנית. העובדה הזו הפכה את ישראל לקונצנזוס וסייעה בהוצאת עוקץ האנטישמיות מהמרחב הפוליטי. גם כאשר האנטישמיות גוברת בארה"ב, היא כבר איננה מוסדית ונשמרת בקבוצות שוליים שלרוב זוכות בבוז.
לא כך אצל השחורים. הם לא זכו בגאולה הזו. הם עדיין סובלים מגזענות מוסדית. הם עדיין מתמודדים עם אפלייה מובנית. תקרת הזכוכית עדיין לוחצת אותם ומונעת מרבים מהם לפרוץ מחוץ למשכנות העוני (שכונות שקרויות "גטאות"). בשנים האחרונות, ככל שסוגיות כמו "שיוויון בין הגזעים" ו"חוסר צדק גזעי" נהיו נפוצות, כך התחזקה תפיסת העולם הרואה בגזענות רק עניין של צבע עור. במובן הזה ממחישה וופי גולדברג את מה שנפוץ אצל המוני שחורים - התחושה שגזענות היא "שלנו". עם כל הכבוד ליהודים, הם לא חווים גזענות של ממש.
למעשה, ישנם הרבה שחורים הרואים כיום את הקהילה היהודית כקבוצה אליטיסטית ופריווילגית, כזו שאיננה באמת יכולה להתקרא "מיעוט" כאשר היא מקושרת היטב בתקשורת, בפוליטיקה ובאקדמיה. הנהי על אנטישמיות איננו נראה מוצדק כאשר שחורים הם אלה שנורים ברחוב על ידי שוטרים. זאת ועוד, היהודים בארה"ב הם בעלי עור לבן, ובעולם שבו צבע העור הוא זה שקובע הרי שהיהודים בארה"ב הם חלק מהקבוצה השלטת.
זו מערכת יחסים מורכבת. היא נעשתה מורכבת זה זמן רב. דבריה של וופי גולבדרג, במיוחד מהופעתה אצל סטיבן קולבר, הם במידה רבה ביטוי חיצוני להלך רוח פנימי שמבעבע בקרביים של הקהילה השחורה. בורות היא חלק מהעניין, אבל הרגש סביב הבעלות על הגזענות באמריקה הוא חלק מרכזי הרבה יותר.
אפשר למלא פסקאות רבות על ההשלכות לעתיד לבוא על השינוי במערכת היחסים הזו בין יהודים לשחורים, במיוחד ברקע חשיבותה ההולכת וגדלה של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בתוך הפוליטיקה האמריקנית. אבל לפחות מהסערה התורנית הזו יצא דבר חיובי אחד - לא משנה מה יהיה בעתיד, על העבר לא אמור להיות ויכוח.
בחסות הסערה הזו קידמו מספר כלי תקשורת שיח מעמיק יותר מהרגיל לגבי השואה באופן שהעניק שיעורים לאמריקנים רבים שכלל לא מקדישים לכך מחשבה. המסקנה המתבקשת, ממנה גם למדה וופי גולדברג בעצמה, היא שגזענות היא ממש לא רק עניין של צבע עור כפי שרבים מהקהילה השחורה התרגלו לחשוב.
