חודש. חודש אחד מפריד בין יום הפרסום של הפוסט הזה לבין יום הבחירות לקונגרס בארצות הברית. העניין, באופן טבעי, הולך ועולה. תשומת הלב, כצפוי, הולכת ומתגברת. וכעת, לאחר שהקדשנו כבר פוסט למרוץ הצמוד לסנאט, הגיע הזמן להקדיש פוסט מיוחד גם למרוץ המרתק לבית הנבחרים.
"מרתק"? תשאלו. מה בדיוק מרתק? הרי כל בר דעת שמבין דבר או שניים בפוליטיקה אמריקנית יכול לחרוץ ולפסוק שהמרוץ לבית הנבחרים סגור וחתום לטובתה של המפלגה הרפובליקנית. סוף סיפור, אפשר להתפזר. לא? ובכן, זה נכון במידה רבה. זה היה נכון לאורך כל השנה וזה נותר נכון גם לקראת סוף המרוץ, אבל עדיין אפשר למצוא עניין בפרטים הקטנים או במספרים הגדולים שבשולי הדרך אל הניצחון הרפובליקני.
נתחיל במספרים: בית הנבחרים מכיל 435 צירים, כאשר 222 מתוכם הם דמוקרטים ו-213 מהם רפובליקנים. כולם יחדיו יעמדו לבחירה בנובמבר, וכדי להשתלט על הבית כולו תצטרך אחת משתי המפלגות הגדולות לזכות ב-218 כיסאות. לדמוקרטים, כפי שקראתם, יש יתרון של 4 מושבים בלבד מעל הרוב הדרוש. הרפובליקנים, כפי שלבטח הבנתם, צריכים להשיג 5 מושבים בלבד כדי להגיע לרוב המיוחל. החלוקה בין הצדדים, אם כן, צמודה למדי. חופן קטן מאוד של מושבים עשוי לקבוע את גורל הבית ואולי אפילו את גורלו של הנשיא.
אבל לא רק נתחיל במספרים, אלא גם נמשיך במספרים. בניגוד לסנאט שבו יש רק מאה חברים, ומתוכם מועמדים לבחירה שליש בלבד בכל פעם, ומהם נגזרים כמה בודדים שמתנדנדים בין הצדדים - כאן בבית הנבחרים אנחנו מדברים על מאות מרוצים שאי אפשר באמת לעקוב אחרי כולם. גם אם ננסה לרדד את מספר המרוצים הגבוה לכדי מספר מושבים מצומצם עדיין נוכל לסיים עם עשרות מרוצים "צמודים" ועם קושי בכלל לפסוק מהו מושב צמוד כשאי אפשר לבצע סקרים רציניים במחוזות בחירה קטנים. בלית ברירה נתמקד בתמונה הגדולה.
חשוב להבין את ההבדלים בין הסנאט לבית הנבחרים כדי להכיר את הדינמיקה הנפרדת של כל אחד מהם. ההבדל המרכזי, מעבר למשך הכהונה או למספר המועמדים בכל פעם, הוא שחברי בית הנבחרים עומדים לבחירה במחוזות בחירה קטנים עם קהל בוחרים מצומצם למדי. רק 750 אלף איש בכל מחוז - ירושלים גדולה יותר מזה. אחוז ההצבעה לבית הנבחרים הוא הנמוך ביותר מבין כל התפקידים הפדרליים האחרים (הנשיא/הסנאט), ויש כאלה שאפילו לא טורחים למלא את העדפתם בפתק ההצבעה. בבחירות האמצע אחוז ההצבעה נמוך אף יותר. הסנאטורים, מנגד, מייצגים מדינות שלמות, כך שלעתים הם נבחרים עם מיליוני קולות בכיס. בבית הנבחרים צריך לגרד את הקולות עם שפכטל - מבית לבית, משכונה לשכונה. זו גם הסיבה שקשה להעריך מה תהיה התוצאה בכל מחוז.
ובכל זאת, החלוקה למחוזות מקנה נופך פוליטי להליך הבחירה של חברי הבית שכן כל מדינה מעצבת את מפת המחוזות שלה כרצונה. מספר הנציגים שלו זכאית כל מדינה נקבע מראש אחת לעשור, במפקד האוכלוסין הקבוע, אך עיצוב המפות חופשי לחלוטין. אם המפלגה הרפובליקנית שולטת במדינה, היא תעצב את המפות לטובתה. אם הדמוקרטים שולטים, הם יעשו את אותו הדבר בדיוק (מה שמכונה "ג'רימנדרינג"). הרי כל צד רוצה להגדיל את מספר המושבים שלו - אין דין ואין דיין. הגורמים השיפוטיים, החל מבתי הדין המקומיים וכלה בבית המשפט העליון של ארה"ב, רשאים להתערב או לעצור הטיה פוליטית שכזאת - דא עקא, גם השופטים הם מינוי פוליטי.
זה מה שקרה השנה. אחרי שב-2020 נערך מפקד האוכלוסין הקבוע, ובו נספרו התושבים בכל ארה"ב, קיבלו מדינות רבות מספר נציגים חדש. מיד לאחר פרסום תוצאות המפקד החלו המדינות האלה לעצב מחדש את המפות שלהן, במה שיצר מאבק עיקש בין שתי המפלגות סביב החלוקה המסתמנת. היות שהרפובליקנים שולטים ברוב המדינות בארה"ב (רוב המושלים ורוב הפרלמנטים המדינתיים הם רפובליקנים), ומפני שהם שולטים גם בבית המשפט העליון, הם יצאו מחוזקים יותר מהשנה הזאת והגדילו את מספר נציגיהם בקונגרס.
ההשלכה המרכזית של עיצוב "מכור מראש" של המחוזות הוא שמספר המושבים המתנדנדים בבית הנבחרים צנח לאורך השנים מכ-100 מושבים תחרותיים לכמה עשרות בודדות. המחוזות מעוצבים לעתים בצורה הזויה, משוגעת, בלתי הגיונית ובלתי נתפסת, וכל זה כדי לתעדף מפלגה אחת על חשבון השנייה. יש בכך, בכל מקרה, סוג מסוים של יתרון: את התוצאה ברוב המחוזות אפשר לחזות היום מראש על סמך קהל הבוחרים. אמנם עדיין יש עשרות מושבים מתנדנדים, אך היום קל יותר לפענח את מגמות ההצבעה ולהעריך מי ינצח בכל מחוז.
נחזור למספרים: 2022 הייתה חריגה במספר הפורשים מבית הנבחרים. 52 נציגים, כ-12% מכלל חברי הבית (!), לא יעמדו לבחירה בנובמבר. 31 מהם דמוקרטים ו-21 מהם רפובליקנים. פרישה של חבר מכהן בדרך כלל עוזרת למפלגה היריבה להפוך את המושב לתחרותי יותר. הרפובליקנים, נזכיר, צריכים רק מעט מושבים כדי להשתלט על הבית, ולכן הם מביטים בהנאה על מספר הפורשים הדמוקרטים שאין לו אח ורע בעת המודרנית. מה הסיבות לפרישה? חלק פשוט רוצים לעזוב את וושינגטון ואת קלקוליה, וחלק פורשים עבור משרה אחרת.
על כך יש להוסיף את מספר המפסידים בפריימריז שהיה חריג אף הוא. 14 חברי קונגרס מכהנים, מהם 8 רפובליקנים ו-6 דמוקרטים, הפסידו את המושב שלהם כבר בשלבי הפריימריז כאשר מפלגתם החליטה לתמוך במועמד אחר במקומם. מספר המפסידים הגבוה נובע משתי סיבות - בצד הרפובליקני החליטו המצביעים להעיף הביתה נציגים שתמכו בהדחת טראמפ (המפורסמת שבהם היא ליז צ'ייני), ובצד הדמוקרטי נאלצו להתמודד עם מספר מחוזות מצומק יותר (בשל מפקד האוכלוסין) שהוביל לכך שכמה צירים התחרו זה נגד זה על אותו המושב.
בסיכום הכללי, אחרי שלקחנו בחשבון את המספרים לעיל, אנחנו נמצא את עצמנו מול תחזיות שונות - כל מכוני המחקר וכלי התקשורת חוזים לרפובליקנים כ-210 מושבים בטוחים מול קרוב ל-200 מושבים בטוחים לדמוקרטים. היתר, בין 10 ל-30 מושבים, נחשבים "מתנדנדים" בין שתי המפלגות. כדי להעריך לאן יינטו המושבים הללו נצטרך להסתמך על מגמות העבר, על מאפייני המחוז, על נתוני הסקרים או סתם על הטלת מטבע. בדרך כלל זה אמור לעבוד, וברוב המקרים זה אכן עובד, אך זה עדיין לא ייקח בחשבון את המגמות הכלליות.
מערכת בחירות איננה רק מתמטיקה וסטטיסטיקה - אפילו אם מכוני המחקר מנסים לשכנע אותנו בכך. 2022 מתעצבת גם לפי האירועים הפוליטיים שהתרחשו בה. האירוע המרכזי שעליו כולם מדברים, ושהשפיע על מרוצים רבים, נוגע לפסיקת בית המשפט העליון שביטלה את הלכת "רו נגד וייד" והשליטה את הנושא על סדר היום הציבורי. האירוע השני, שאינו אלא רצף של אירועים, הוא קבוצת ההישגים שהצליח הנשיא ביידן לרשום בתוך כמה שבועות בקונגרס. שני אלה הצליחו ולו במעט לעורר ולהלהיב את המצביעים הדמוקרטים, ובכך סיפקו לנו האירועים האלה מעט עניין במערכת בחירות שמתחילת הדרך הייתה אמורה להיות רדומה למדי עבור מפלגת השלטון.
קיימת איזו סברה כי המכונים והפרשנים ממעיטים בכוח של הדמוקרטים בבחירות לבית הנבחרים. הסברה הזו מבוססת על נתוני אמת משורת המרוצים המיוחדים שנערכו השנה ובהם סיפקו המועמדים הדמוקרטים תוצאות טובות יותר ממה שהיה צפוי או ממה שהיה בפעמים הקודמות. היא גם מבוססת על הסקרים הכלליים שבהם נשאל הציבור איזו מפלגה מועדפת עליו - סקרים בהם הדמוקרטים מובילים כעת. אפילו חלקו הגדול של דונלד טראמפ בבחירות, והחלטתו לתמוך במועמדים שסוברים כמוהו כי הבחירות הקודמות לנשיאות זויפו, מובילה דמוקרטים רבים להפגין התלהבות לאור החלחלה מהאפשרות שהרפובליקנים האלה יצליחו להשתלט על שני בתי הקונגרס.
זו לא הבחנה דרמטית במיוחד, אבל בסופו של דבר יוכרעו הבחירות לבית הנבחרים בעוד חודש רק על סמך השאלה מי יהיה יותר נלהב לצאת ולהצביע. להצביע ולהשפיע. להשפיע ולהכריע.
ומנגד - את המניע המרכזי של האופוזיציה ללכת לקלפיות אין ממש צורך להסביר. תמיד נוטה המפלגה המכהנת להפסיד כמה מושבים בבחירות האמצע בשל רמות הערגה הגבוהות של חברי האופוזיציה לחזור השלטון. נצטרך ללכת אחורה 20 שנה בדיוק, ל-2002, כדי למצוא את הפעם האחרונה שהמפלגה השלטת הוסיפה לעצמה מושבים בבחירות האמצע - זה היה אירוע שהושפע דרמטית מפיגועי ה-11 בספטמבר שנה לפני כן. מלבדה היו עוד שתי "בחירות אמצע" נוספות במאה האחרונה שבהן הצליחה מפלגת השלטון להגדיל את כוחה.
גם השנה, כמו כל בחירות אמצע, נלהבים חברי האופוזיציה להנחיל מפלה ליריביהם. עמדה מסורתית נוספת היא שבחירות האמצע יכולות לנבא את הצפוי בבחירות הבאות לנשיאות, והרפובליקנים ודאי מקווים להצמיד לביידן את התווית "ברווז צולע" אם הוא אכן יפסיד את שני בתי הקונגרס יחדיו. בבחירות האמצע של 2014 ניצחו הרפובליקנים, וזה ניבא את ניצחון טראמפ ב-2016; בבחירות האמצע של 2018 ניצחו הדמוקרטים, וזה ניבא את ניצחון ביידן ב-2020; האם בבחירות האמצע של 2022 נקבל ניצחון רפובליקני שידחוף את טראמפ להכריז באופן רשמי על כוונתו לרוץ לנשיאות ואולי אף ינבא את ניצחונו ב-2024? יש מספיק רפובליקנים שמייחלים לכך.
ככלות הכל, אם נידרש לשורה תחתונה, נחזור להנחה שהובאה פה כבר בתחילה - הגם שניסיתי לשכנע אתכם שזו מערכת בחירות עם מאפיינים מרתקים (עיצוב המחוזות החריג, מספר הפורשים הגבוה, מספר המפסידים בפריימריז ואירועי הרקע), עדיין יוכל כל בר דעת שמבין דבר או שניים בפוליטיקה אמריקנית לחרוץ ולפסוק שהמרוץ לבית הנבחרים סגור וחתום לטובתה של המפלגה הרפובליקנית. אלא אם יהיו הפתעות.