כמו שראש עיר ממוצעת בישראל מחזיק בעוצמה גדולה יותר מזו של חבר כנסת ותיק, כך מושל מדינה ממוצעת בארה"ב מחזיק בעוצמה כבירה הרבה יותר מזו של חברי הסנאט או צירי בית הנבחרים: הוא הדמות הביצועית החשובה ביותר בכל מדינה, הוא חולש על כל המערכת השלטונית במדינתו מכף רגל ועד ראש, הוא מפקד על המשמר הלאומי ונושא בתואר "Commander-in-chief", הוא מאשרר כל דבר חקיקה מקומי או מטיל עליו וטו, והוא זכאי לעתים למנות שופטים או לחון ולקצוב את עונשם של עבריינים. אם תרצו - מעין נשיא בזעיר אנפין.
ועדיין, המרוצים לתפקידי המושלים בארה"ב זוכים דרך קבע למידת עניין פחותה בהרבה מאשר המרוצים לקונגרס. סכומי הכסף שמושקעים במרוץ תחרותי אחד לסנאט עלולים להיות גבוהים פי כמה מסכומי הכסף שמושקעים במרוץ מרתק כל שהוא לתפקיד המושל. כמות הפעמים שנשיא ארה"ב מופיע עם מועמדים לסנאט נוטה להיות גבוהה הרבה יותר מכמות הפעמים שהוא מופיע עם מועמדים לתפקידי מושל. שמותיהם של המועמדים לסנאט מתגלגלים היטב על לשון העיתונאים ביחס לשמותיהם האלמוניים יותר של המועמדים לתפקידי המושלים.
הסיבה לכך איננה אמורה להפתיע אותנו. המאבק על תפקיד המושל נושא ברובו אופי מקומי עם בעיות אזוריות שלא מעניינות איש מלבד תושבי המקום. הגם שיש פעמים שהנושאים הלאומיים מגיעים אל קדמת הבמה, הם תמיד משניים לצרות המקומיות והייחודיות. כמו כן, רוב המושלים עומדים לבחירה במקביל לבחירות לנשיאות (כ-10 מושלים) או לבחירות האמצע (כ-35 מושלים) ולכן הם תמיד עומדים בצל אירועים פוליטיים גדולים בהרבה. וזה, כאמור, חבל, כי אלה מרוצים שנושאים חשיבות גדולה יותר לחיי האזרח משאר התפקידים הפדרליים.
אז הפוסט הזה, לבטח הבנתם, יוקדש למרוצים לתפקידי המושלים (אחרי שכבר הקדשנו פוסט לסנאט ולבית הנבחרים). נעשה זאת באמצעות סקירה של 5 מרוצים מתנדנדים שעשויים להחליף ידיים בבחירות הללו לצד סקירה של 5 מרוצים בולטים שמעוררים עניין בזכות השמות הגדולים שעומדים מאחוריהם.
אך בטרם ניגש לסקירה נעמוד קודם על הדינמיקה הייחודית של המרוצים הללו: רוב מושלי המדינות, מפאת כוחם, מוגבלים בכהונתם. יש מדינות המגבילות אותם לשתי כהונות ויש מעטות המגבילות לכהונה אחת בלבד. יש מדינות שבהן הקדנציה נמשכת ארבע שנים ויש מעטות שבהן היא נמשכת רק שנתיים. יש מדינות שבהן רשאי המושל לשעבר לרוץ לתפקיד פעם נוספת אחרי תקופת צינון ויש כאלה שאוסרות זאת. בסופו של דבר מייצרים הכללים הללו תחלופה גבוהה של המושלים והופכים את המרוצים הללו לפתוחים ותחרותיים יותר לעתים קרובות.
נקודה חשובה נוספת היא שמערכות הבחירות לתפקידי המושלים נוטות להיות הרבה יותר אישיות ופחות מפלגתיות משאר המשרות הפדרליות בארה"ב. ישנן מדינות ליברליות למדי שבהן המושל הוא רפובליקני ומדינות די שמרניות שבהן המושל הוא דמוקרטי. פעמים רבות מטים עצמם המושלים לעבר המרכז הפוליטי כדי לזכות בתמיכה רחבה מכל קצוות הקשת הפוליטית וכדי להתעלות מעל החלוקה הפוליטית שמייצגת את וושינגטון הבירה. לעתים קרובות מתגמל קהל הבוחרים את אותם פוליטיקאים המסוגלים לאסוף קולות מן העבר הפוליטי השני.
עוד נקודות ששוות אזכור - בחלק מהמדינות נבחר המושל בנפרד מסגנו ולכן ייתכן מצב שבו שניהם ייצגו מפלגות שונות ויצטרכו ללמוד כיצד לעבוד יחדיו; ברוב המדינות אין למושל כוח למנות בעלי משרה ביצועיים שנבחרים על ידי הציבור (כמו מזכיר מדינה, תובע כללי, מזכיר אוצר וכו') ולכן הוא נאלץ מעת לעת לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים שאינם כפופים לו; וברוב המדינות רשאי המושל לאשר את מפות הבחירה לבית הנבחרים או למנות מחליף לסנאטור שסיים את תפקידו תוך כדי כהונתו ובכך הוא מחזיק בהשפעה גם על הפוליטיקה הפדרלית.
אחרי שלמדנו על כוחם ועל הדינמיקה של בחירתם - נעבור לסקירה.
מרוצים צמודים
ג'ורג'יה: זהו לבטח אחד המרוצים הבולטים ביותר במערכת הבחירות הזו. מן הצד האחד עומד המושל הרפובליקני המכהן בריאן קמפ שרוצה לזכות בכהונה נוספת ומן הצד השני עומדת הכוכבת הדמוקרטית סטייסי אברמס שתנסה פעם נוספת לזכות בתפקיד. זהו, אם כן, שידור חוזר של 2018 שבו המרוץ בין השניים הסתיים עם 50% לו ו-49% לה. מאז הספיק קמפ להסתכסך עם טראמפ מפני שאישר את תוצאות הבחירות לנשיאות בהן הוא הפסיד, ובה בעת עורר עליו ביקורת דמוקרטית בטענה שהוא פוגע בשיעורי ההצבעה של המיעוטים במדינה. המאבק בין השניים יצרי למדי ונע בחדות בין הפלות לטוהר הבחירות ובין כלכלה להגירה. ג'ורג'יה, צריך לזכור, הייתה מדינה צמודה גם בבחירות הקודמות לנשיאות וגם בבחירות הקודמות והנוכחיות לסנאט. הסקרים כעת נוטים קלות לטובת קמפ.
אריזונה: כמו במרוץ לסנאט, גם המרוץ לתפקיד המושל צמוד למדי. זהו מרוץ פתוח כי המושל הרפובליקני המכהן לא רשאי לרוץ לכהונה נוספת. במקומו מועמדת לבחירה קרי לייק - מגישת חדשות שפרשה מעולם התקשורת אחרי שני עשורים כדי לנסות את מזלה בפוליטיקה. היא מיצבה את עצמה עד כה כמועמדת "פרו-טראמפ" ותמכה בתיאוריות שלו על זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות. מולה עומדת לא פחות מאשר מזכירת המדינה הדמוקרטית קייטי הובס שאישרה את תוצאות הבחירות במדינה לטובתו של ביידן. הקרב ביניהן, לפיכך, נע סביב סוגיית הליכי ההצבעה בבחירות ומתמקד מעת לעת גם בסוגיית ההגירה מגבול מקסיקו. עד עתה הסקרים חוזים קרב צמוד ביניהן עם יתרון לרפובליקנים, ואפשר להניח שהמרוץ לתפקיד יושפע וישפיע על המרוץ לסנאט שבו כעת מובילים הדמוקרטים.
ויסקונסין: אין בכך הפתעה שמדינה המתנדנדת במרוץ לנשיאות ומתנדנדת במרוץ לסנאט תהיה מתנדנדת גם במרוץ למשרת המושל. בצד הדמוקרטי מועמד לבחירה נוספת המושל המכהן טוני אוורס שהצליח להדיח בפעם הקודמת את המושל הרפובליקני סקוט ווקר בפער קטן. מולו הציבו הרפובליקנים את איש העסקים טים מייקלס. רוב הסקרים חוזים שיוויון מוחלט ביניהם, במה שלא מבשר טובות לדמוקרטים. במרוץ המקביל לסנאט, צריך להזכיר, נהנים הרפובליקנים מיתרון ממשי יותר שעשוי לבסוף להשפיע גם על המרוץ לתפקיד המושל. עימות הבחירות ביניהם חשף לציבור את מלוא ההבדלים בין השניים בשורה של סוגיות - הפלות, הזכות לשאת נשק, מערכת החינוך, הליך הבחירות והתנהלות מול הפשיעה במדינה שחוותה כמה מהומות אחרי ירי של שוטרים לבנים בשחורים.
אורגון: זו לבטח המפתיעה ביותר מבין המדינות המתנדנדות. למשך עשרות שנים היא הייתה מדינה דמוקרטית מובהקת, והפעם האחרונה שהיא בחרה מושל רפובליקני הייתה לפני 40 שנה בדיוק. אלא שהשנה הובילו שתי התפתחויות לתחרות גדולה על התפקיד - המושלת הדמוקרטית המכהנת אינה רשאית לרוץ לכהונה נוספת ולכן המרוץ נפתח לחלוטין, והפעם נוצר מרוץ משולש שהציב שתי מועמדות ליברליות מול מועמדת שמרנית אחת. המועמדת הדמוקרטית היא טינה קוטק, יו"ר בית הנבחרים המדינתי שעשויה להיות המושלת הלסבית הראשונה בתולדות ארה"ב. המועמדת הרפובליקנית היא כריסטין דראזן שהייתה מנהיגת המיעוט בבית הנבחרים המקומי. המועמדת הליברלית השלישית "גונבת" קולות מהדמוקרטים ובכך מאפשרת לרפובליקנים לשאת סיכוי ממשי לזכות בתפקיד המושל.
נבדה: זהו אחד המרוצים בעל הסיכויים הכי גבוהים למהפך. המושל הדמוקרטי המכהן, סטיב סיסולאק, רץ לכהונה נוספת מול המועמד הרפובליקני ג'ו לומברדו שמכהן כעת כשריף של מחוז קלארק החולש על כל אזור לאס וגאס. השניים דווקא היו שותפים פוליטיים בעבר והם הובילו יחדיו את התגובה המקומית למסע הטבח בלאס וגאס שהיה הקטלני ביותר בתולדות ארה"ב, אלא שכיום הם רצים זה נגד זה. מסע הבחירות שלהם נע בין שלל סוגיות מקומיות - מחינוך ורווחה ועד פשיעה והפלות. הסקרים האחרונים חוזים יתרון קל לרפובליקנים, ממש כשם שהם זוכים לרוב בסקרים המקבילים מהמרוץ הצמוד לסנאט. מהפך רפובליקני כפול יהווה הגשמת חלום עבורם ויסמל את נטייתה של המדינה ימינה. לצד זאת עשוי הפער להמחיש שנבדה עדיין נמצאת עמוק ברשימת המדינות המתנדנדות.
מושלים בולטים
קליפורניה: ישנם מעט פוליטיקאים בעלי שם בולט שיכולים להעיד על עצמם שהם עמדו לבחירה 3 פעמים ב-4 שנים. כזה הוא מושל קליפורניה הדמוקרטי גווין ניוסום שנבחר לראשונה ב-2018, הצליח לשרוד בחירות הדחה ב-2021 (מה שקרוי recall election) וינסה להיבחר לכהונה נוספת ב-2022. בפעמיים הקודמות הוא זכה לתמיכת 62% מהמצביעים, אך בפעם הזאת ייתכן ששיעור התמיכה בו יירד. לניוסום יהיה חשוב לנצח בפער גבוה כדי לבנות את עצמו כמועד פוטנציאלי לנשיאות. מולו הציבו הרפובליקנים את הסנאטור המקומי בריאן דאלי.
טקסס: מזה שנים אנו שומעים על נטייתה של טקסס שמאלה, ובמערכת הבחירות הקרובה נקבל לכך אימות או הכחשה כאשר יפורסמו תוצאות המרוץ המרתק בין המושל הרפובליקני גרג אבוט למועמד הדמוקרטי בטו אורורק. אבוט זכה בשנה האחרונה לתשומת לב גדולה בשל מאבקיו בנשיא ביידן, ואורורק חזר השנה למרכז העניינים לאחר ריצה כושלת לנשיאות ומרוץ צמוד לסנאט. אבוט צפוי לנצח, אך השאלה היא האם אורורק יגיע ל-46% תמיכה (שהביא ביידן בבחירות 2020 לנשיאות) או ל-48% תמיכה (שהביא אורורק בבחירות 2018 לסנאט).
ניו יורק: כמה תהפוכות עברה ניו יורק מאז המרוץ הקודם שבו זכה המושל הדמוקרטי אנדרו קואומו בכהונה נוספת. קואומו הספיק מאז להתפטר מתפקידו בעקבות פרשת ההטרדות המיניות, במה שקידם לתפקיד את סגניתו קאתי הוקול, ובהמשך התפטר גם סגן המושלת בגלל הרשעתו בשוחד. השנה תרוץ הוקול בפעם הראשונה לכהונה מלאה ומולה יתייצב המועמד הרפובליקני והיהודי לי זלדין. שניהם מחזרים אחרי הקול היהודי (שמהווה 7% מהציבור) ואפילו אחרי הקול החרדי. השאלה המרכזית היא האם יסתיים המרוץ בפער נמוך יותר מהרגיל עבור הוקול.
פלורידה: בזמן שכולם תוהים האם בכוונתו לרוץ לנשיאות ב-2024 מתאמץ מושל פלורידה הרפובליקני רון דה-סנטיס לאסוף מספיק קולות שיעניקו לו כהונה שנייה בתפקיד. הסקרים צופים לו ניצחון קליל, אך ההיסטוריה הפוליטית במדינה בכל זאת נוטה להיות צמודה - דה-סנטיס ניצח ב-2018 בפער של 0.4% בלבד, והפעם הוא יתמודד מול המושל לשעבר צ'ארלי כריסט שהפסיד ב-2014 ב-1% בלבד. דה-סנטיס, כמובן, רוצה פער גדול ככל האפשר על יריבו כדי למצב את עצמו כמועמד משמעותי לנשיאות בתוככי המפלגה הרפובליקנית מול דונלד טראמפ.
מישיגן: קשה לחשוב על מישהי שמעוררת תיעוב כה גדול מצד שמרנים רבים בארה"ב מאשר מושלת מישיגן הדמוקרטית גרטשן ויטמר. בבחירות הקודמות היא ניצחה בפער של 10%, ובבחירות האלה היא תתייצב מול המועמדת הרפובליקנית טודור דיקסון שמתוארת על ידי יריביה כקונספירטורית. המאבק בין שתיהן מהווה סוג של סמל עבור שתי המפלגות הגדולות ולכן הוא זוכה לעניין גדול מהרגיל גם מחוץ לגבולות המדינה. הצפי של כולם הוא ניצחון דמוקרטי, אך גם כאן עולה התהיה מה יהיה הפער. הסקרים, לפי שעה, חוזים מרוץ צמוד יותר מבעבר.